|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
מבויש עד תום [צילום: רדי רובינשטיין]
|
|
|
יותר משודרג ממחזות הנכאים של לוין
|
|
מדהים עד כמה סקיצה של מחזה "מבויש עד תום" שכתב חנוך לוין ב-1992, הופכת בהפקת בכורה בסטודיו יורם לוינשטיין למעדן תיאטרלי שלא מהעולם הזה
|
|
עם טקסט מינימלי - התנועה והמוזיקה הופכות למרכז ההצגה. הבימאי נועם שמואל, ומעצב התנועה עמית זמיר (שיצירתו כאן מסמנת את עיקרה של ההצגה) יצרו מחזה עשיר מבחינה חזותית ושמיעתית. המוזיקה שחיבר ומנגן לכל אורך ההצגה שי בן יעקב, ברוח ובסגנון הסרט האילם של פעם, לוקחים את הצופים למחוזות שונים מהמקובל. וההצגה באמת עשויה במתכונת כמעט סרט אילם.
הנושא, (מעבר לרעיון ההתלבטות הלקוח מ"המלט"), והחוזר כמו מנטרה בכל מחזותיו של חנוך לוין, הוא אין אונותו של הגבר, מול האישה אליה נכספת נפשו. הסיבה: ביישנותו וחוסר העזתו לחשוף את רגשותיו בפניה. אינה בקלמן מגלמת בהרבה חן, הוד ויופי את "טורנש", משאת נפש הגיבור המיוסר. תנועות כפות ידיה העדינות, ושפת גופה, מרתקים ביופיים את עין הצופה, ומרטיטים את לבו של "צימרפריי", גיבור המחזה, ובן דמותו של המחבר.
נושא השמות הכמו-יידישאים, שפרושם כשלעצמו מצחיק ומגוחך, היה גם הוא חלק מכתב היד של לוין. לרוב, השמות די דוחים ואפילו מגעילים. האם זה כדי להמחיש את שנאתו את המין האנושי בכלל, ואת הנשים ואת עצמו בפרט? צימר פריי, שפירושו חדר פנוי, מגולם בווירטואוזיות מושלמת בידי תום גרציאני. כאן – כנוע, שפל רוח, שביישנותו גורמת לכל שפת גופו להגדיר זאת בבירור וללא ספק. גבו מעוקל מעט, חוסר הביטחון ניכר בכל ניע וזיע שלו. בעוד במציאות הוא גבר נאה ומלא קסם. התמזגותו עם אופי הדמות היא טוטאלית. בכלל, כל צוות תשעת השחקנים מקסים במשחקו, בהבעותיו העשירות, ובמשחק המשובח עליו אחראי הבימאי נועם שמואל. הבנות – יפות וחטובות. הבנים – גם עם האיפור והפאות, הנראות כה טבעיות, הם לכאורה מוכי גורל מסוגים שונים, כובשים את הלב בכנות משחקם, בציניות משהו שבדיבורם, במיוחד אליאור אמסלם כ"זיפשטיק". אך גם עופר רוטנברג המרשים כ"שוורקאקט" הזקן השפוף והצולע, כולם מהווים אוסף מחזרים בלתי נלאים אחרי יפהפית המחזה, טורנש.
הבולט בין הבנים בחזותו החיצונית המדהימה, בחיטוב גופו ובפני הדוגמן שלו, הוא דין מירושניקוב כ"רישאר", הגבר היחיד שמצליח לכבוש את לב היפהפיה. כל זאת, כשהוא עדיין תלמיד שנה א' בסטודיו. נו, יש למה לקוות, רק שלא יחטפו אותו לסוכנות דוגמנים, והתיאטרון הישראלי יפסיד מישהו שכזה תענוג להתבונן בו ובמשחקו. עידן אשכנזי כ"פלופזון" סוגר את הרשימה הגברית.
לצידה של טורנש, מרהיבה בהופעתה גם אלין לוי התמירה, כידידתה הטובה, הן בתנועותיה והן במעט הטקסט שהיא זוכה בו. לצידן, דמות יותר דרמטית, בתפקיד מנהלת הבית פראודה, ובתפקיד כה שונה בתכלית, כ"בלטיקה" הסקסית – תמרי שחר, שחקנית עם יכולות מוכחות. והדרמטית ביותר, שיש לה את רוב הטקסט הנשי, היא שומרת הסף של "הבית", מיכל אבו כ"הובה". יש במשחקה כנות, עוצמה וביטחון שעוד יביאו אותה רחוק.
אחד האלמנטים שבהם נבדלת ההצגה מכל ההפקות הקודמות של מחזות חנוך לוין, הוא עצם הפרזנטציה של המחזה כמסיבה. הסדרנית בכניסה לאולם, עם כובע ליצן ואמרות קומיות, מתגלה אח"כ שומרת הראש בבית טוראנש – מיכל אבו המצוינת. הקהל פוסע אל תוך מסיבת ריקודים, מתכבד בקורטוב יין ע"י בחור יפהפה חשוף בפלג גופו העליון. הכל מלא עליצות והתרחשויות. רק בחור אחד, היושב בין הקהל, אותו מקימה הסדרנית ומעיפה אותו בכל פעם למקום אחר. מסתבר שזהו הגיבור נכה הרוח, המסכן והעלוב, שמחכה לסוף המסיבה כדי להתחיל עם בעלת הבית. וההמשך – זה המחזה שנועם שמואל, עמית זמיר ושי בן יעקב יצרו ממנו משהו הרבה יותר משודרג ממה שמצפים ממחזות הנכאים של חנוך לוין.
הפעם, לוין אינו מגחך על חולשות אנושיות באופן כללי, שדרכן הוא מגחיך ומצחיק. כאן הוא מגחך על עצמו. עצם התוצאה של ההצגה שתעלה ערב ערב עד ה - 2.5 בסטודיו – היא חוויה יוצאת דופן וכדאי לרוץ לראותה באולם הקטנטן של הסטודיו, ברחוב המבשר, שהוא סימטה בין רחובות שוק התקווה.
חבל להחמיץ חוויה ותענוג שכזה.
|
| תאריך:
|
16/04/2015
|
|
|
עודכן:
|
21/04/2015
|
|
עליס בליטנטל
|
|
יותר משודרג ממחזות הנכאים של לוין
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
alice
|
16/04/15 23:03
|
|
|
|
2
|
|
alice
|
19/04/15 17:40
|
|
שאלה: "שלום רב, אני בת 32, בריאה בדרך-כלל, עובדת בעבודה משרדית הכרוכה בדיבור רב (מענה לטלפונים, שירות לקוחות). בשבועות האחרונים אני מרגישה שהקול שלי הופך לצרוד לקראת שעות אחר-הצהריים והערב. קשה לי לדבר ויש לי תחושת מאמץ וכאב. האם יש סיבה לדאגה? מה אפשר לעשות?"
|
|
|
|
|
חלק ד' של הספר ההגדה הציונית של א-לזרע והלנה, מוקדש לסיפור האישי של משפחת הלנה ברנהארד, שהוא סיפורם של הנרצחים בשואה מקרב בני עמנו. כבני נוער בראשית ימיה של מדינת ישראל, שאלנו את עצמנו, בלא בינה וידע על השואה: "מדוע הלכו בני עמנו להשמדה כצאן לטבח?" וגם כשידענו מעט, לא הפנמנו את גודל השואה ומשמעויותיה.
|
|
|
|
|
יום השואה. אני נערה כבת 15 בבית סבתי לאה ז"ל. בשער העיתון ההונגרי שבביתה, ה"אוי קלט" (Új Kelet), מופיע צילום מזעזע של אסירים יהודים הנושאים במריצות את גופות חבריהם, בצדם האחד ערימת גופות ובצדם האחר בור עמוק כרוי, מוכן לקולטם. סבתי מצביעה על הצילום ואומרת לי בקול חנוק אך חד-משמעי, "זה מה שעשיתי שם". אימה גדולה אחזה בי. לא בגלל התפקיד המסוים של סבתא, כי אם בשל העולם החבוי שנגלה באחת מול עיניי התמימות ונעץ בי שיניו.
|
|
|
|
|
ראש הכפר הראשון אליו הגענו באורל רצה לעזור לנו, קרא לעגלון ואמר לו לקחת אותנו לכפר קילצ'ובה שהיה במרחק של כ-12 ק"מ. העגלה הייתה קטנה, אך אימא התעקשה שניסע יחד. הצטופפנו עד שכמעט ישבנו אחד על השני, והתכסינו בקש כדי להתחמם. הנסיעה הייתה אמורה להימשך כארבע שעות, אך העגלה התהפכה בדרך והחשיכה ירדה בינתיים. נהמות ויללות של בעלי חיים נשמעו מכיוון היער. העגלון הדליק פנס כדי להרחיק אותם וניסה להרגיע אותנו, אבל הקולות הלכו והתחזקו, עד שלהקה של כ-30 שועלים רצו אחרי העגלה ונצמדו אלינו בשאגות אימים. זה היה ממש מפחיד!
|
|
|
|
|
היום לפני 70 שנה, ב-15 באפריל 1945, שחרר הצבא הבריטי את מחנה ברגן-בלזן שבצפון גרמניה. News1 מפרסם, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, חלק מן התמונות הקשות שצילמו החיילים הבריטים המזועזעים מיד לאחר השחרור, והשמורות בארכיון המדינה הבריטי בלונדון.
|
|
|
|
|
