יום השואה. זה עתה הסתיימה הצפירה, והפעם, שלא כמו תמיד, התלוו בליבי רגשות צער על הנספים הרבים ממשפחתי, והנספים הרבים מבני עמנו ומבני עמים אחרים. צער על האנושות שאינה יודעת לשים קץ לסבל, לייסורים, לכאוס, למלחמות, ואנו ממשיכים להכאיב איש לרעהו ולפגוע איש ברעהו, באופן פרטי וגלובלי, באמצעות מלחמות, זיהומי אוויר, מים ומזון. על כל הצער הזה התווספה ההכרה שאכן כן, צריך לזכור את השואה, וצריך ללמוד ממנה לקחים.
הלקח העיקרי שהדהד בלבי, הוא הלקח שאסור לנו יותר להרשות לעצמנו לשנוא כל כך איש את רעהו. שנאה, כמו אהבה, היא רגש שמחלחל בלבבות ומתפשט ביקום. כשאנו מרשים לעצמנו לשנוא, אנו אולי לא יודעים, אבל יש לכך תוצאות הרסניות.
כולנו יודעים כבר את השפעת אפקט הפרפר, האומרת שטריקת דלת בארצות הברית יכולה לגרום לצונאמי ביפן. באותו אופן, רגש שלילי קטן בלבו של אדם אחד יכול להפוך לסופת שנאה גדולה שתחריב עמים שלמים וארצות שלמות.
ולצד הצער והזיכרון הללו, עלה וגאה בלבי רגש נוסף - רגש של הכרת תודה ענקית לכל אלה שאפשרו לי, הקטנה, לעמוד כאן בביתי בשקט ובשלווה ולזכור את כל הדברים האלה.
לכולנו יש במשפחה אנשים אמיצים, שעמדו על דעתם, שהרגישו את גל השנאה הממשמש ובא, לקחו את משפחותיהם ועלו ארצה. לכל אלה עלינו להכיר תודה, כי בזכותם אנחנו בחיים.
אני מכירה תודה לסבו של סבי, הירש ויסוקר, חייט עני מביילרוס, שעלה ארצה בשנת 1885, והיה ממיסדיה של העיר פתח תקוה. אדם שעלה ארצה למרות כל ההתנגדות, הקשיים והדעות הקדומות במולדתו הקודמת, והתמיד בה למרות כל הקשיים בארץ החדשה.
מה שמרגש אותי כל פעם מחדש היא העובדה שבזכות החלטתו האמיצה של האדם האחד הזה, שלא הכרתי כלל, ואפילו איני יודעת איך הוא נראה, והתמדתו חרף כל הקשיים, יש עכשיו שבט מפואר ועצום של בני ויסוקר, שמונה אלפי אנשים. הוא לא היה מפורסם כל כך בזמנו כמו המייסדים הידועים, אולי מפני שלא היה עשיר כמוהם, ולא זכה לרחוב שייקרא על שמו. אבל השם ויסוקר נעשה במשך השנים ידוע בזכות נכדו, קופל ויסוקר, שהיה ראש המועצה הדתית של פתח תקוה לפני שנים רבות, כשעוד לא היה לעיר ראש עיר, ומעמדו היה שווה לזה של ראש עיר, והוא אכן זכה לרחוב בעיר שייקרא על שמו.
השם ויסוקר נעשה גם מפורסם בזכות הנינים שלו, יעקב ויצחק ויסוקר, ייבדלו לחיים ארוכים, שני השוערים המפורסמים של נבחרת ישראל. על בני השבט נמנה גם המוסיקאי הידוע יואל שר, שעברת את שמו מויסוקר לשר.
עוד תזכורת לנוכחות ולתרומת משפחת ויסוקר לבני העיר נמצאת בבית הכנסת הגדול, ברחוב חובבי ציון, שם יש לוחית המציינת את העובדה שסבי, משה ויסוקר, ואחיו, קופל ויסוקר, היו ממייסדי בית הכנסת.
ועוד אירוע אחד שמצוין בעיתון הנקרא "השקפה", במאמר שנכתב בשנת 1903 בידי אברהם ויסוקר, תושב העיר ואחד הצאצאים של המשפחה. שם מסופר על אירוע מצער שארע אותם ימים - הנפח, או המסגר של המושבה, יעקב אייזיק ויסוקר, נפל לבאר של המושבה ונפח את נשמתו, והותיר אחריו שישה יתומים, אחד מהם היה סבא שלי, שנאלץ להפסיק את לימודיו ולתמוך בכלכלת המשפחה.
ציון הבאר קיים עד היום, ברחבת המייסדים, והוא מהווה מצבת זיכרון לאבי, סבי ואנשי העמל של הימים ההם.
איני יכולה שלא לומר תודה ענקית גם לסבי מצד אמי, רבי יצחק שוהם, שגם הוא עלה לישראל בניגוד לדעתם של כל בני משפחתו, שנספו כמובן בשואה.
גם סבתי לא רצתה לעלות ארצה - היא העריצה את התרבות הרוסית בכל עמקי נשמתה, אבל סבי התעקש, לקח את אשתו שלושת ילדיו, ובשנת 1935 עלו על סיפון האוניה "ירושלים" והגיעו לארץ ישראל.
קצרה היריעה מלספר את קשיי ההתאקלמות של סוחר העצים האמיד מליטא שהפך לפועל בניין, אבל בסופו של דבר הקים גם הוא מחסן עצים גדול ברחוב שטמפפר בפתח תקוה והצליח בעסקיו.
גם הוא הקים כאן משפחה לתפארת - בנו הגדול
אריה שוהם הגיע לדרגת סגן אלוף בצבא ולאחר מכן היה ראש אגף מנועים בתעשיה האוירית, תפקיד שמילא אחריו
משה ארנס; בתו, אמי, רבקה שוהם - ויסוקר, הייתה מורה ידועה ואהובה בפתח תקוה; ובנו הצעיר, שלמה שוהם, הגיע לדרגת פרופסור אמריטוס וזכה לפני כמה שנים בפרס ישראל לקרימינולוגיה. הוא שינה את שמו לש. גיורא שוהם מכיוון שהוסיף לשמו את השם של בנו, גיורא, שנפל במלחמת יום הכיפורים.
לסבי הזה שמורה פינה חמה ויקרה בלבי. אני אוהבת את כולם, מעריכה את כולם, ומוקירה תודה לכולם.
אבל לסבי זה הייתה נשמה יתרה, והיא חדרה לליבי בעמקות רבה, ובזכותה הצלחתי להישאר בחיים למרות המון מכשולים וקשיים, פנימיים וחיצוניים, שחוויתי בחיי.
בזכות הדבקות שלו באור הבורא, בזכות האמונה הפשוטה והזכה שלו ביופי של החיים, בזכות התודה שלו על כל מאכל שהכניס לפיו, בזכות יופיה של נשמתו, אני נמצאת כאן עכשיו, ויכולה לכתוב את השורות האלה.
ולכן הקדשתי לו שלושה שירים, כולם נמצאים בספרי "נגיעות של כוכבים", שיצא בהוצאת ספרית מעריב:
מַרְאוֹת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְשׁוּב נוֹפֵל עָלַי הַסְּתָו בִּפְרָאוּת.
תָּאֵי גּוּפִי נִפְתָּחִים אֶל אֶפְשָׁרוּיוֹת חֲדָשׁוֹת.
רֵיחַ
בְּרוֹשִׁים מְטָרֵף
וְהָעֵשֶׂב.
הָעֵשֶׂב מְדַבֵּר.
רוּחַ רַכָּה בַּעֲלֵי אִזְדָּרֶכֶת מַגִּיעָה אֶל יְמוֹת
הַחַגִּים.
בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי דְּמוּת סָבִי, עוֹטֶה טַלִּית,
רֵיחוֹ רַךְ עַל רֹאשִׁי הַמֻּרְכָּן,
הַמְּנַסֶּה לְהָבִין מִלִּים.
מֵעָלַי דּוֹמְעוֹת עֵינַיִם בְּעֶזְרַת נָשִׁים.
מַגַּע הַטַּלִית בְּלֶחְיִי כְּבֹשֶׂם עָדִין.
אֲפִלּוּ לַטּוֹטָפוֹת יֵש רֵיחַ.
יְדֵי סָבִי מְגֻיָּדוֹת בְּעֶדְנָה, מַעֲבִירוֹת
דַּף וְעוֹד דַּף
בְּחֶרְדַּת קֹדֶשׁ.
מִפַּעַם לְפַעַם הוּא מַרְעִיף מַבָּט
וְלִבִּי גֵאֶה מֵהָכִיל.
אִישׁ הַשֶּלֶג לזכר סבי, ר' יצחק שוהם זצ"ל
הוֹלֵךְ לְאִטּוֹ, בְּהַדְרַת
מַלְכוּת הַנּוֹשֵׂאת אֶת עַצְמָהּ
בְּלִי מַקֵּל,
בְֹּעֵינַיִם יְקָרוֹת
שֶׁכִּמְעַט שָׂבְעוּ מַרְאוֹת
בְּאַהֲבָה אַחֲרוֹנָה
כְּאוֹתוֹ אִישׁ שֶׁלֶג
שֶׁהוֹשִׁיבָנִי עַל בִּרְכָּיו
וּמִבְּלוֹרִיתוֹ נָטְפוּ פְּתִיתֵי הַכֶּסֶף
שֶׁאוֹתִי שָׁטְפוּ בְּאַהֲבָתָם.
אִישׁ שֶׁלֶג מְיֻחָד לִי
שֶׁכִּסָּה לֵילוֹת חֶרְדָּתִי בִּנְשִׁיקָתוֹ
וַאֲנִי בְּאַהֲבָתוֹ נֶאֱחַזְתִּי
בְּצִפָּרְנַיִם אַחֲרוֹנוֹת.
חַגָּיו הַמָּטִים לִפֹּל שֶׁל רַבֵּי יִצְחָק לזכר סבי, רבי יצחק שוהם זצ"ל
רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם כִּפּוּר הָיוֹ הֵם חַגָּיו שֶׁל סָבִי.
פַּאפֵּע קָרָאנוּ לוֹ.
לֹא.
הֵן אֵינִי רוֹצָה לִהְיוֹת מוּצֶפֶת.
רַק לָקַחַת תְּנוּעָה מַעְגָלִית רַכָּה,
שֶׁתָּפִיג.
רַק אֵינִי יְכוֹלָה לֹא לִזְכּוֹר אֵיך
הָיָה מַטִּיף בּוֹשֶׂם עַל חֲלִיפָתוֹ הַמְּשֻמֶּשֶׁת
רַבַּת שָׁנִים, חֲגִיגִית לִשְׁעָתָהּ,
לוֹבֵשׁ פְּנֵי יִפְעָה
לִכְבוֹד אֱלוֹהָיו הַבִּלְתִּי בָּרוּר, הַכֹּל יוֹדֵעַ
שֶׁהָפָךְ אֶת יָמָיו הַמָּרִים
לִמְדוּרַת שִׂמְחָה כְּחֻלָּה, עֲנָקִית.
חִידַת אִישׁ הָיָה הוּא לִי -
אָהוּב בְּלִי דַּי, נוֹסֵך תִּקְוָה,
וְדַלּוּתוֹ הַמְּפֹאֶרֶת, הָעִקֶּשֶׁת,
רְווּיָה הַעֲרָצוֹת קְטַנּוֹת. רְגָעִים יָפִים
שֶׁל חֶסֶד שָׁפוּךְ.
יַחַד, יַחַד צָעַדְנוּ, רַק הוּא וַאֲנִי
אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת, בְּפַאֲתֵי הָעִיר.
כֻּלָּם קִדְּמוּהוּ בְּסֵבֶר פָּנִים,
בִּבְרָכָה,
מַה שְׁלוֹמְךָ רֶבּ יִצְחָק, מַה שְׁלוֹמְךָ,
"זֶה בֵּן אָדָם חָשׁוּב" הוּא הָיָה אוֹמֵר
וּמוֹסִיף לִקְרֹא בַּתּוֹרָה
וּמוֹסִיף וּמְזַמֵּר.
וְכָך עַד מְלֹאת לִי שְׁתֵּים עֶשְׂרֶה שָׁנָה.
מֵאָז נִנְעֲלוּ בְּפָנַי
שְׁמֵי גַּן הָעֵדֶן הַגַּבְרִי.
בְּבֹשֶׁת פָּנִים
הָיָה עָלַי לַעֲלוֹת
לְעֶזְרַת נָשִׁים.
פַּעַם אַחַת עָשִׂיתִי זֹאת
וְלֹא יָסַפְתִּי עוֹד.
רַק יִפְעַת סָבִי נִשְׁאֲרָה בְּתוֹכִי
זוֹהֶרֶת לְעַצְמָה
מְסַמֶּלֶת אֶפְשָׁרֻיּוֹת
שֶׁלֹּא מֻצּוּ עַד תֹּם.
