במסגרת העבודה על ספרי בתחום מימון המונים, ראיינתי די הרבה יזמים שהעלו קמפיינים, גם כדי לאסוף טיפים ולחלוק מידע, וגם בניסיון להבין את סוד הקסם. בין היתר דובבתי את תומר אביטל (מאה ימים של שקיפות), ליאורה אמיתי (צוות המומחים של שקט תעשייתי), נטע חנין (ג'וחה הוסטל), רן קורי (אנג'ל ואפרייט) ודרור ברן (סנסיבו). מרגש לראות איך האנשים היקרים הללו משתפים מידע וחולקים טיפים בנדיבות ובפתיחות, המנוגדת לכל מה שלמדתי בעולם הישן והאפלולי.
אבל מה שמרגש עוד יותר אפילו, הוא לגלות שוב ושוב, בכל אחד מהסיפורים, את האימפקט המופלא של השיטה. כשאנחנו מדברים על הכסף, כמעט כל יזם או מוביל קמפיין שאני מדבר איתו, כולל אני-עצמי, מצקצק בלשונו ותוהה האם מבחינת החזר מול השקעה לא היה עדיף לנסות דרכים אחרות (קרנות, משקיעים, הוצאות לאור וכו'). אבל ברגע שמגיעים לערכים המוספים שנולדו בעקבות הקמפיין, נדלק איזה ניצוץ בעיניים, והסופרלטיבים מתחילים לזרום.
"אני שליחה"
כך למשל מספרת ליאורה אמיתי, מובילת פרויקט שקט תעשייתי: "בהתחלה התקשיתי לרתום את פעילי איכות הסביבה ברחבי הארץ לטובת הפרויקט החשוב למלחמה בזיהום האוויר והמים במפרץ חיפה. 'צוק איתן' שפרץ ממש באמצע הפרויקט עצר לחלוטין את זרם התומכים. אבל אז התחלתי לתת הרצאות בכנסים שונים, והקהל בכנסים הפך מיוזמתו לצוות פעולה חדור מוטיבציה.
"זה היה לא יאמן. אנשים שלא פגשתי מעולם, ובעצם את חלקם לא פגשתי אישית עד עצם היום הזה, התאספו סביב הקמפיין והתחילו לדחוף אותו בכל הכוח. כל אחד הביא את היכולות שלו לשולחן, והם התארגנו לגמרי בעצמם והעיפו את הקמפיין. פתאום הבנתי שזה כבר לא הקמפיין שלי. אני רק שליחה של יותר מ-200 תומכים שדוחפים אותי בכל הכוח. זאת הרגשה משכרת.
"עכשיו, כשאני הולכת לגופים שונים, מקרנות מימון ועד ועדות בכנסת, אני מגיעה עם הכוח של כולם. אני מאוד שמחה שבחרנו ללכת על פרויקט קשיח ולא גמיש. זה הכניס את כולנו למתח ונתן לנו אנרגיות מטורפות עד לרגע האחרון - ועוד אחריו. אנשים עדיין ממשיכים להצטרף ולתמוך בנו ישירות גם אחרי הקמפיין. המומנטום שנוצר לא נעצר".
לבנות אמינות
לתומר אביטל, יוזם "מאה ימים של שקיפות" שעלה בהדסטארט, הקול ממש רעד כשסיפר על הפרויקט שלו: "קודם כל, שום דבר לא קרה במקרה. הכנתי את הפרויקט הזה זמן רב מראש. חרשתי את כל קהילות הבלוגרים, העיתונאים והאקטיביסטים הקשורים לתחום, וניסיתי לגייס אותם להקמת הפרויקט וקידומו. לא כולם התלהבו מיד, אבל לאט-לאט הצטרפו אנשים טובים וחשובים כגון טל שניידר, אורלי בר-לב, ניר הרשמן, אלונה וינוגרד,
ליאור דיין, אלכס רוזנפרב ועוד.
"פניתי גם לאמנים רבים הידועים בנטייתם לנושא, גם כדי שיתרמו תשורות לתומכים, אבל גם כדי שיחברו את הקהילה האישית שלהם לפרויקט. עמיר לב הסכים להצטרף, והנוכחות שלו בפרויקט תרמה לרעש התקשורתי סביבנו. יצרנו הרבה תשורות, מאוד מגוונות ומעניינות. בדיעבד, אני בעד הריבוי הזה, גם אם לא כל התשורות 'נמכרות'.
"עם זאת, מומלץ מאוד לחפש תשורות שלא עולות לנו כסף, או שלא מצריכות דואר וביול, כי זה גוזל זמן רב. שווה להיות יצירתיים בקטע הזה, כדי שכמה שיותר מהכסף שנאסף יגיע למטרה לשמה הוא נאסף (עצה שקיבלתי מניר הירשמן).
"דבר נוסף שהשקעתי בו הוא בניית האמינות - שלי ושל הפרויקט. הזרקתי את הטלפון האישי שלי בדף הפרויקט, בהתאם לעצה שקיבלתי. כל מי שרצה, בכל שעות היממה, הוזמן להתקשר ולדבר. זה היה מלחיץ, אבל בדיעבד, כמויות התמיכה וההזדהות שקיבלתי דרך הטלפון הזה היו כשלעצמן שוות את כל הפרויקט. חוץ מזה, שדרגתי את הבלוג האישי שלי והכנסתי אליו כמה שיותר פרטים. מי אני, מה אני יודע לעשות וכמה זמן אני כבר מתעסק בנושא. אני מאמין שבכל קמפיין מימון המונים זה חשוב, אבל בפרויקט שמדבר על שקיפות - על אחת כמה וכמה.
"פוסט שכולו מהבטן"
"ואז פרצה המלחמה. אני נקראתי למילואים, והקמפיין נתקע לזמן רב. אחרי המלחמה נסעתי לחו"ל, וכששבתי נותרו לנו כשבועיים להגיע ליעד. נכנסנו כולנו להילוך גבוה, ודחפנו מכל הכיוונים. בעיקר דרך הפייסבוק. הכנתי מראש כ-20 סטטוסים, בעצת אלכס, שכל אחד מהם דיבר ספציפית על דוגמה אחת להתנהלות לא ראויה של ח"כ או של הכנסת. אנשים שהתרגזו מהדוגמה - שיתפו. אגב, גיליתי שדווקא כשאני לא מבקש לשתף, אנשים משתפים יותר. כמעט כל סטטוס שהעליתי בימים האחרונים לקמפיין, גרם לקפיצה משמעותית.
"בינתיים גם התקשורת התחילה להתעורר. וואלה העלו פוסט שזכה לשיתופים רבים, חדר מצב דחפו חזק ובאופן קבוע. בשלב זה התקשרו לא מעט אנשים וביקשו לתרום מחוץ לקמפיין, בכדי לחסוך את עמלת האתר. התעקשתי וביקשתי מכולם להכניס את הכסף לקופת הקמפיין, כי זה לא רק הכסף שחשוב כאן, אלא תצוגת התכלית, הפגנת הכוח, קודם כל כלפי עצמנו, שנאמין שאנחנו יכולים, ואחר כך החוצה, לציבור הרחב ולחברי הכנסת.
"בלילה שלפני היום האחרון לפרויקט, הגעתי הביתה בשתיים בבוקר. הייתי נרגש וטרוד מהודעות וטלפונים רבים של אנשים שרצו לעזור בכל דרך אפשרית, כולל כאלה שבאמת אין להם כלום. אז ישבתי וכתבתי פוסט שכולו הגיע מהלב. מהבטן. בארבע בבוקר שיגרתי אותו לאוויר והלכתי לישון, סחוט. כשקמתי גיליתי שגייסנו עוד כמה עשרות אלפי שקלים. למחרת הפרויקט הסתיים, עם כ-160,000 מתוכם 70,000 ב-60 השעות האחרונות.
"בשורה תחתונה, אני חושב שהסוד הוא לשכנע את האנשים שיש להם כוח אמיתי ליצור מציאות שהם רוצים לחיות בה. להיות מעורבים. זאת לא סיסמת בחירות. ברגע שזה מתורגם לתמיכה כספית, זה הופך למציאות. בעקבות הקמפיין הזה, אני מקווה, המערכת השלטונית במדינת ישראל תהיה שקופה יותר. זה קורה בזכות 1,473 תומכים, שכל אחד מהם נתן מה שהוא יכול, רובם שמו פחות מ-100 שקל, וזה הספיק".
אם אתם עדיין לא מבינים למה החיידק הזה משגע לי את השכל, אז מה אני אגיד לכם?... אין לי מה להגיד לכם.
