עם סיום מלחמת העולם לפני 70 שנה חגג העולם דובר האנגלית ניצחון. רק חלק אחד קטן של האימפריה דוברת האנגלית לא חגג. העם היהודי. אם מפאת האובדן הנורא של שליש ויותר מן העם, ואם מן הידיעה שהמלחמה רק החלה.
מי נלחם בעם היהודי לאחר שהסתיימו פעולות האיבה? אותם שנלחמו בו במהלך כל המלחמה, ואף לפניה - האנגלים, המוסלמים והנאצים. כמו במלחמה, הם עשו יד אחת כדי למנוע מן העם היהודי לממש את החלטת חבר הלאומים על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
על מעלליו של אמין אלחוסייני, יו"ר של הוועד הערבי העליון, אין להרחיב, שכן היריעה כה רחבה, ופועלו של האיש והארגון שאותו ייצג, האיסלאם האנטישמי, כה ענקי. לא מספיק דובר בחלקה של הממשלה הבריטית במלחמה שלאחר המלחמה, ובסיוע הפעיל שנתנה לנאצים שיצאו, כפעילי דאעש של היום, להשלים את המשימה שבה כשל היטלר.
ראשית, הבריטים עשו כל שביכולתם לחבל בתוכנית החלוקה, וזאת מתוך הבנה שהמדינה הערבית שתקום על חורבותיו של הישוב היהודי, תהיה חלק מן הבסיס הבריטי במזרח הים התיכון.
הבריטים הם שארגנו את הליגה הערבית, שכללה את מצרים, ירדן, סעודיה, לבנון, עירק ותימן. לליגה הערבית, ולא לוועד הערבי העליון, היו כל האמצעים הכלכליים והצבאיים כדי לנהל מלחמה נגד היישוב היהודי בארץ ישראל. נציגים בריטים נכחו בכל פגישה. לדוגמה, הבריגדיר אילטיד קלייטון נכח בישיבת הליגה שבה נקבע כי הכוחות הערביים שיפלשו לארץ ישראל בשארית זמן המנדט יהיו כוחות מתנדבים ולא כוחות סדירים. בין הנוכחים היה גם פאוזי קאוקג'י שקיבל את דרגתו מן הנאצים. ריצ'רד קרוסמן, חבר פרלמנט בריטי, כותב כי הנוכחות הבריטית בלטה גם בעת שההחלטות על מיגור היהודים היו הקשות ביותר. הערבים קיבלו על עצמם שלא לפגוע בכוחות בריטיים, ובהתאם הודיע עבדול קאדר אלחוסייני למרכז השליטה הבריטי כי הירי שהתבצע על מכונית בריטית בדרך לירושלים לא היה בשום פנים מצד הערבים.
הבריטים אפשרו לעשרת אלפים פולשים לחדור לארץ כשהמנדט הבריטי עוד היה קיים. הם החזיקו גדודים של הלגיון הערבי בארץ ישראל, למרות ההתחייבות שנתנו לאו"ם כי הללו יוחזרו לממלכת ירדן שמעבר לנהר. בין החודרים לארץ בברכה בריטית היו ערבים הנאמנים לנאצים וכן שבויי מלחמה נאציים שפיקדו על יחידות ערביות. דוחות של המודיעין הבריטי מבהירים כי הבריטים ידעו היטב על תנועות של יחידות צבא ערביות, ואף ביקשו מהן להתנהל באופן פחות בוטה. באותו זמן קיימו את הסגר הימי על הישוב היהודי, בטענה שכל שינוי דמוגרפי יביא לתוצאות קשות. על-פי הוראות האו"ם, הייתה אמורה המדינה היהודית לקבל נמל ימי עד ה-1 בפברואר 1948. למותר לציין שהבריטים התעלמו מן ההוראה.
הבריטים היו שותפים מלאים לתפיסתה הצבאית של ירושלים שבין החומות ולכידת 2000 יהודיה. ההתנהלות הבריטית כלפי כוחות המגן היהודיים הייתה חד-צדדית לחלוטין, וכללה תפיסה של נשק יהודי, מסירת נקודות-מפתח לערבים, הרעבת אוכלוסייה יהודית נצורה, וכל זאת בעוד שהמנדט הבריטי על 80 אלף חייליו עדיין שלט בארץ. אגב, הצבא הבריטי כולו מונה כיום כ-82 אלף חייל. מצד שני, הבריטים לא עשו דבר נגד ביזה ושוד בידי הערבים, נגד נוטרים ערביים שנטשו על נשקם לטובת הכוחות הערביים, ונגד ירי של ערבים על יהודים מנקודות שולטות.
החלטת הבריטים לסיים את המנדט תוך העדפה לצד הערבי, נאמרה בריש-גלי מפי קריץ' ג'ונס שר המושבות הבריטי. בהיותו גם הנציג הבריטי למועצת הביטחון, אמר ג'ונס כי תוכנית החלוקה אינה ישימה, שכן היא נמצאת בניגוד עניינים של הקהילה הגדולה יותר בשטח המנדט, היא הקהילה הערבית. הוא שכח לציין שהמנדט עשה כל שביכולתו לפגוע בהגירה של הפליטים היהודיים ל"שטח המנדט", ועשה כל שהיה לאל ידו לעודד פלישה ערבית מכל עבר.
אפשר להמשיך עוד ועוד. מה שברור הוא שמלחמת העולם נגד היהודים לא הסתיימה עם כיבוש ברלין, אלא עברה לריכוז הנותר של יהדות העולם בישראל. כיום, כשהריכוז היהודי בארץ ישראל גדול מתמיד, מרכזות שוב המעצמות מאמץ במלחמה נגד היהודים. הפעם לא הליגה הערבית היא הכלי, אלא הרפובליקה האיסלאמית של אירן, המקבלת רשמית את אישור המעצמות, כולל את זה של בריטניה, להביא לידי שימוש את הנשק הגרעיני נגדם.
מי שתוהה מדוע ביום זיכרון לשואה בוחר ראש ממשלת ישראל לחדד את המציאות, ייזכר במלחמת האיסלאמו-נאצים ביהודים בחסות בריטניה הגדולה.
