האם נשיקה על שפתי גוסס היא חוקית או חטא?

צדי צרפתי הבימאי שמוכר הודות למחזות הזמר והמופעים הגרנדיוזים שביים, מבריק כאן בבימוי המחזה הנוגע בוורידים של כל אחד. את דמותו של הגיבור המיוסר, אראנדיר, מגלם בכשרון רב וברגישות הנאותה דייויד טטרו. כשלעצמו - בחור יפה תואר, מלא קסם פנימי החודר ללב כל צופה, ובכנות משחקו מרגש עד הרגע האחרון. הוא האנטי-גיבור שהקהל מזדהה עמו וסובל יחד אתו את כל הוויה דולורוזה.

למעשה, יש במחזה ביקורת חמורה על שני מיגזרים: המשטרה האלימה והכפייתית - אלמנט קיים בכל מחוז בעולם כולל אותנו, והביקורת הנוקבת כלפי התקשורת וארסיותה, המוטה בכוונה להרוס את הקרבן שבחרה כדי להלל את עצמה.

הסיפור מתחיל עם מפקח משטרה ששמו הטוב הוכתם בגלל סטירה שנתן לנחקרת שלו, ועוררה גלים בתקשורת. לעזרתו נחלץ צלם רודף שערוריות וממציאן, שמציע לו להפוך מקרה פעוט של אדם שנפל מהמדרכה לכביש, ואוטובוס שעבר דרס אותו. ברגע גסיסתו, גחן אליו עובר אורח, והגוסס ביקש ממנו שיעניק לו נשיקה, ואז נפטר.

אראנדיר מוזמן להעיד על המקרה, ואשתו האוהבת סלמיניה מחכה לו בביתם מודאגת. בהמשך, המשטרה עוצרת אותו כביכול באשמת היותו בן זוגו של הנפטר לכאורה, מה שהיה אז פשע על-פי החוק. את האישה - המפקד מזמן ל"חקירה"גם כן, בה הוא והצלם מכים ואונסים אותה בברוטליות. הם אף סוחטים הודעה מהשכנה וכן מכים את האלמנה, וכופים עליה להעיד שראתה את ההרוג מבקר בעבר בבית ה"פושע".

כל עבודת המשטרה נעשית על-מנת לעורר מהומה תקשורתית שתסב את תשומת הלב מפשעו של המפקח ואלימותו קודם לכן, ובכך, לטהר את שמו. התקשורת, כרגיל, ששה להשמיץ ולעשות מעדנים וחגיגה תקשורתית מסבלו של הקורבן שנבחר. ואם זו לא ביקורת חריפה על שני מיגזרים אלה - מהי ביקורת?

את קטעי האלימות ושחרור היצרים האפלים מפיג הבימאי באתנחות סצינות ריקוד הטנגו המלוטשים והיפהפיים שמבצעים שני תלמדי שנה א' בסטודיו, נדב שמה וניב חביב המצודדים. רעיון מעולה של הבימאי צרפתי והדרמטורגית עינת ברנובסקי. לצד כשרונו המבריק של דייויד טטרו כאראנדיר, ושל מוריה בן הרוש המקסימה והמכמירה כרעיתו, הבולטת בין כל הנשים היפות והמרשימות בהצגה -בולט במשחקו האלים גם חנן שוורצברג, שמשחקו כשלעצמו הוא פנינה בתוך השרשרת המשובחת. כך גם אורי עטיה כעיתונאי-הצלם, שמחצין הר געש של רגשות אכזריים, כושר מניפולטיבי ויכולת השפעה על התנהלות הדרמה.

הבימוי התזזיתי, נתמך בחילופי אביזרי התפאורה במהירות פנומנלית תוך שניות, כך שמהלך ההצגה בסצינות הקצרות שומר על הקצב והדינמיות. המוזיקה המתאימה שערכו צדי צרפתי והשחקן רועי וינברג סובלת מסאונד שעובר את גבולות הסבל, אך מהתלבושות היצירתיות והיפהפיות של לירון מינקין, ניתן לעגן את הסיפור בתקופת שנות החמישים. כך גם מהווים חלק מההצלחה התנועה מבריקה של צמד הרקדנים יצר צח יוסיפון, המורה שלהם בסטודיו, והתאורה המוצלחת של אייל תבורי.

רועי וינברג כ"אפריז'יו", אביה של סלמיניה וחותנו של אראנדיר, היחיד הנראה שליו, סולידי ומהוגן, מנחית במונולוג האחרון שלו את הבומבה על הצופים. מונולוג בו באו לביטוי כשרונו ויכולותיו. מלבד החוקר המבריק והאלים במשטרה, מצוים עוד כמה מעוזריו, אלימים גם הם - נדב שרעבי כחוקר, אדם הירש כפקיד, ומעצימים את האימפקט גם ספיר דרמון יפת העיניים בתפקיד קטן כמטילד השכנה, שירה קוריאל בהופעה מרשימה כאלמנת ההרוג, בשתי הופעות שונות לחלוטין, במיוחד בזו לאחר שהוכתה ונלקחה ממנה ההודאה בכפיה. טל אידיסיס כדליה, אחותה של סלמיניה, מגלמת את דמותה הקונטרוורסאלית גם כן ביעילות ובחן רב. תמונת הסיום המזכירה את ה"פייטה" של מיקלאנג'לו, סוגרת את מעגל האלימות והרוע ברגע עדין ומכמיר.

חרף העובדה שכיום הומוסקסואליות אינה כבר חטא, בעטיו נשפטים למאסר, הרי עצם השימוש בעבירה זו בימים ההם, כחומר להריסת משפחה, קריירה של אדם וכתישת אישיותו, מהווים את הבסיס לביקורת החזקה של נלסון רודריגז על החוליים החברתיים שקיימים ועומדים גם כיום. וראו מה קרה במחוזותינו בחדשים האחרונים עד הבחירות, וטחינת המוחות הממשיכה גם כיום. מה שמשאיר בך תחושת קבס עמוקה.

הצגה מרתקת, עם עומק וביצועים מרשימים, שסוחפת את כל הצופים.