השנה תמלאנה עשרים שנה לחקיקתו של חוק בתי משפחה למשפחה, שבעקבות חקיקתו הוקמו במדינת-שראל, לראשונה, בתי-משפט נפרדים, שעיסוקם הבלעדי והבלבדי הינם ענייני משפחה ועניינים הנושקים והנגזרים מעצם הגדרת המונח "ענייני משפחה". המחוקק הגדיר מה הם ענייני משפחה, בחוק בתי משפט לענייני משפחה. כתוצאה מכך, כל הנכלל בהגדרה זו, מסור לסמכותם הבלעדית של בתי-משפט למשפחה, בישראל וכל שאינו נכלל בהגדרה זו, מסור לסמכותם של שאר בתי-המשפט ובתי-הדין בישראל, עניין ועניין ונושא נושא, לפי הגדרת סמכותו נסיבותיו.
אחד העניינים המהותיים והמרכזיים המאפיין התנהלותם של בתי המשפט לענייני משפחה הוא, כי המחוקק קבע באופן גורף, כללי ומוחלט כי כלל הדיונים הנדונים בבתי-המשפט לענייני משפחה יהיו חסויים. בכך ביקש המחוקק לשמור על צנעת הפרט בכל הקשור לענייניהם של מי המביאים ענייניהם האינטימיים ביותר לדיון ולבירור, בפני בתי-המשפט למשפחה בישראל.
השאלה הנשאלת עם מי מיטיב ועל מי מגן האיסור הגורף והבלתי מוגבל לפרסם עניינים ודברים, המתבררים ונדונים בבתי משפחה, בישראל. האם איסור הפרסום המוחלט הזה, מיטיב ומגן, אך ורק על מי שענייניהם נדונים ומתברררים בבתי משפט בישראל, או אולי איסור פרסום זה, מגן על ציבור השופטים והשופטים בישראל, אשר לא ניתן בזמן אמת ולעתים גם לאחר מכן לברר ולבדוק החלטותיהם ופסקי-דין שלהם, עובר לנתינתם, על ידם, בשל איסור הפרסום הגורף.
שאלת משנה נוספת והנגזרת מהשאלה הקודמת - ככל שיתברר כי איסור הפרסום משרת ציבור השופטים והשופטות, בבתי משפט לענייני משפחה, ברחבי הארץ, הן כעניין בלבדי והן כהגנה נוספת הניתנת לציבור הנמתדיינים והנזקקים לשירותי בתי המשפט למשפחה, ברחבי הארץ - הינה האם יש להשאיר איסור פרסום זה עדייו על-כנו ועל מכונו, אם עיקר ההגנה ניתנת לציבור השופטים והשופטות בבתי משפט אלה ולא לציבור מתדיינים בפניהם.
ככלל, החסיון שניתן למי שחסיון ניתן לטובתו - כאשר איסור הפרסום הגורף הנהוג והנוהג בבתי משפט לענייני משפחה בישראל, מכח חוק, נובע מרצון שלא לתת פומבי לענייניהם האינטימיים של ציבור המתדיינים בבתי משפט למשפחה אלה - הינו "רכושו" של מי שניתן החסיון לטובתו. לכן, ככל שיתברר כי איסור הפרסום הגורף הקיים בבתי משפט לענייני משפחה משרת דווקא ציבור השופטים והשופטות, מונע ביקורת עניינית ובזמן אמת על התנהלותם, החלטותיהם וופסקי דין שלהם וכמעט שאינו פועל לטובת ציבור המתדיינים בבהתי משפט אלה, הרי יש לשקול ביטולו של איסור פרסום גורף ומוחלט זה, הנהוג והנוהג בבתי משפט לענייני משפחה, בישראל.
המציאות העובדתית המוכחת הינה, כי עיקר הביקורת של "צרכני" השירותים המשפטיים, הניתנים בישראל, קרי, ציבור המתדיינים בבתי-משפט ובבתי-דין בישראל, מופנה דווקא נגד שופטי ושופטות בתי המשפט לענייני משפחה. בהיות הדיונים בבתי המשפט לענייני משפחה חסויים, מכוח חוק, באופן גורף מוצאת הביקורת מקומה בכתיבת כתבות ביקורתיות על חלק משופטי ושופטות בתי משפט למשפחה באינטרט ובהפגנות המתקיימות, מפעם לפעם, אל מול בתיהם הפרטיים. הגיעו דברים לכך שחלק משופטי בתי המשפט למשפחה פנו לנשיא בית המשפט העליון שפרש, ד"ר
אשר גרוניס, בבקשה שיפעל למנוע הפגנות אל מול בתיהם ומניעת מתיחת ביקורת עליהם באינטרנט. ניסיונות אלה נכשלו, לאור קיומם של חוקי יסוד המאפשרים חופש ביטוי נרחב בישראל.
ככל שדעתנו אנו תישמע, הרי דוגלים אנו בביטול איסור הפרסום הגורף הקיים בבתי משפט בישראל. לטעמנו אנו, בהיות איסור הפרסום נגזרת של החסיון והזכות לצנעת הפרט המוענקת למי שבחרו להביא עניייניהם האינטימיים בפני בתי משפט למשפחה, הרי יש לקבוע כי הדיונים בבתי משפט למשפחה יהיו פתוחים - ככלל - לציבור הרחב, אלא אם מי מהצדדים יבקש לאסור קיום הדיון בעניינו בדלתיים פתוחות. הרי במצב דברים זה, תיענה בחיוב על-ידי בית המשפט למשפחה ובקשתה כזו תקובל, בידי בית משפט נכבד זה, אף במעמד צד אחד בלבד. הדבר נובע מהיות החיסיון - וכנגזרת ישירה ממנו איסור הפרסום - רכושו של בעל הדין ואינו רכושם, בכל הכבוד הראוי, של שופטי ושופטות ישראל. לא לצורך מניעת מתיחת ביקורת ראויה אדיבה וכנה על שופטי ושופטות בתי המשפט לענייני משפחה, נועד בכל הכבוד הראוי איסור הפרסום הגורף בבתי משפט אלה.
