רגליים שחורות

רובנו יודעים לזהות את החומר השחור ודביק כ"זפת" - צרה שהגיעה עם הגלים ומקורה אינו ידוע. אך באופן לא מפתיע, החומר הידוע בשם כדורי זפת (Tar balls) הוא למעשה תוצר של נפט גולמי שנשפך למי הים. במהלך תקופה של שבועות עד חודשים שבהם צף הנפט הגולמי על פני המים, מתחיל הנפט להצטמצם בנפחו. חומרים נדיפים מתאדים לאטמוספרה, מרבדי הנפט נעשים צמיגיים, ושילוב של רוח וגלים מפצל אותם לפיסות קטנות הולכות. בתהליך זה נוצרים כדורי הזפת, אשר נישאים בזרמי הים לעתים במשך חודשים רבים. כאשר זרמים וגלים מובילים את כדורי הנפט לעבר היבשה, הם מצטברים על קו החוף - שם פוגשים בהם הרוחצים.

זיהום בכדורי זפת מוכר ממקומות רבים בעולם הממוקמים בנתיבי הפקת ושינוע הנפט. עם זאת, נדמה שהים התיכון היה מוקד לזיהום מוגבר, בשל היותו צומת מרכזי בנתיבי סחר הנפט ובשל מבנהו הפיסי כאגן סגור כמעט לגמרי. על-פי הערכות הארגון האמריקני למידע בנושאי אנרגיה, תעבורת הנפט בים התיכון מהווה כיום למעלה מ-10 אחוז מתעבורת הנפט הימית העולמית. יותר מ-7 מיליון חביות נפט מועברות מדי יום על פני ים ששטחו מהווה פחות מאחוז אחד מכלל השטח הימי בעולם.

תופעת כדורי הזפת לא חמקה מעיניהם של המדענים הישראלים. ד"ר אברהם גוליק עבד בשנות השבעים במרכז לחקר ימים ואגמים וחקר את מפגע הזפת בים - בין היתר בסדרת סקרים אוויריים. ממצאיו הופיעו במספר מאמרים מקצועיים ובדוח שהכין עבור הסוכנות הסביבתית של האו"ם (UNEP). לדברי ד"ר גוליק, הדעה הרווחת באותן שנים הייתה שמקור הזיהום הוא בנתיב הסחר שבין יצרנית הנפט לוב לנמלי היעד באירופה, ואילו טענה חלופית הייתה כי מקור הזפת הוא בנפט המופק במדינות המפרץ ומובל לים התיכון בספינות דרך תעלת סואץ, או בצנרת הפרוסה ביבשה. אך לחוקרים היה חסר "אקדח מעשן" - ראיה חותכת שתסגיר את מקור הזיהום.

בשנת 1977 בחנה קבוצת מדענים ישראלים בראשות יהודה שקל ממכון הדלקים הישראלי (כיום המכון לאנרגיה וסביבה) את הסוגיה על-ידי ניתוח "טביעת האצבע" של כדורי הזפת. טביעת האצבע הייחודית של הזפת נובעת מההרכב המינראלי השונה בין מרבצי נפט בעולם. בשיטות של כרומטוגרפיה, תהליך שבו נמדדים היסודות המרכיבים את החומר, הצליחו החוקרים להתחקות אחר מקור הזפת בחופי ישראל. והתוצאות? מעל 90 אחוז מהזפת שנדגמה הגיעה מנפט שמקורו בחצי האי ערב והמפרץ הפרסי. כמו-כן נמצא כי מרבית הדגימות שהו בים שבועות ספורים בלבד. הממצאים חיזקו את הסברה שמדובר בזיהום מקומי, הנובע מדליפת נפט באגן הלבנט ושהשפעתו הורגשה עד למרכז הים התיכון.

תופעת כדורי הזפת בחופים הצטמצמה במהלך שנות השמונים, והיום כמעט נעלמה כליל. לדברי ד"ר גוליק, אחת הסיבות העיקריות לכך היא שורה של אמנות בינלאומיות אשר הטילו קנסות על מזהמים וחייבו התקנת ציוד למניעת זליגת נפט. גם סדרה של תקנות מקומיות למניעת זיהום ים, אשר פורסמו בישראל בין השנים 1987-1975, הסדירו את הכללים לטיפול ושינוע של שמן ונפט. כיום הנושא נמצא בטיפול המשרד להגנת הסביבה, שהוקם בשלהי שנות השמונים. לדברי פרד ארזואן, סגן ראש אגף ים וחופים במשרד, מתבצעת ביקורת הדוקה על נושאי זיהום דלק בנמלים באמצעות ביקורות פתע והגברת המודעות בקרב מפעילי הספינות. כמו-כן, בקרוב תיכנס לשימוש מערכת לווינית שביכולתה לאתר דליפות שמן מספינות בלב ים ללא תלות בתנאי מזג האוויר. אמצעי זה מוביל לשיתופי פעולה בינלאומיים בין נמלי הים, המעדכנים זה את זה בחשדות לגבי ספינות מזהמות. ארזואן מוסיף כי מרבית הזיהומים בנמלים כיום מתרחשים עקב תקלות טכניות. בשנת 2010, למשל, הוטל קנס של כמיליון שקלים על הספינה "פרלה" שממנה דלפו 50-30 טון דלק עקב תקלה.

גם לכוחות השוק היה חלק בהקטנת הזיהום: לנוכח העלייה במחירי הנפט, עושות חברות ההובלה מאמצים רבים יותר למצות את הנפט במכלי הספינות בצורה מיטבית, וכך הופחתה הטלת הנפט לים. ויש גם סיבות פוליטיות: סקר שנערך בשנים 1976-1975 מצא ריכוזי זפת נמוכים בדרום הארץ ובחופי סיני בהשוואה לחופי המרכז והצפון. לדברי ד"ר גוליק, כמות הזפת הקטנה בדרום נבעה מסגירת תעלת סואץ לספינות מטען ממלחמת ששת הימים ועד לשוך הסערה של מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1978, לאחר ההפיכה באירן, הופסקה הזרמת הנפט האירני לנמלי ישראל, וייתכן כי הדבר סייע לצמצום התופעה ברמה המקומית.

שאריות הזפת משנות השמונים כבר נשחקו והתפזרו ברוח עד שנעלמו. כיום, בשל דעיכת התופעה, כבר לא מתבצע ניטור עקבי של זיהום זפת בחופים. סיפורו של הזפת בים התיכון מדגים כיצד מפגעים אקולוגיים אליהם התרגלנו במשך שנים ונתפסו ככורח המציאות יכולים, באמצעות ניהול נכון, להיעלם מהנוף.

אך האם נאמרה המילה האחרונה? למרות המגמה המעודדת, במחקר שיזם האיחוד האירופי ופורסם ב-2009 נצפו דליפות נפט רבות בים התיכון. מוקדי הדליפות חופפים לנתיבי התחבורה העיקריים, ובמקרים רבים הם סמוכים לקו החוף. בימים אלה הים התיכון רוחש פעילות, הכוללת קידוחי גז, הנחת תשתיות ותנועת מכליות ערה. הפעילות הזו מגדילה את הסיכון לדליפות גז ונפט למי הים. פרד ארזואן מהמשרד להגנת הסביבה מציין כי משרדו מודע לאפשרות זו. לדבריו, רגולציה מוקדמת על שיטות הקידוח והחומרים המשמשים בתהליך הפקת הנפט צפויה להקטין את הסיכון לזיהום סביב אסדות הקידוח, וכך גם את הסיכוי שנשוב לדרוך על החומר הצמיגי.