נס קום המדינה

הנס שאירע לעם ישראל עם קום המדינה אינו נס פרטי של יהודי ארץ ישראל. העם היושב בציון, הוא עיקרו של "כלל ישראל" ומכל מקום מה שאירע אז בארץ ישראל, נוגע לכלל ישראל. הנוצרים הבינו זאת היטב. "מאויבי תחכמני". הוותיקן לא הכיר זמן רב במדינת ישראל. הרי לשיטתם, הם עם ישראל האמיתי ואנו איננו אלא פסולת, ואם כן הם אלו האמורים לחזור לארץ ישראל באחרית הימים. והנה חזרנו אנחנו, ומתברר שאנו עם ישראל האמיתי. לבסוף, לא יכולים היו להתכחש למציאות והודו במדינה.

ביחס לאמירת הלל ביום העצמאות בברכה, ישנם שהקשו: לפי המהר"ץ חיות, הלל אינו נאמר אלא על נס היוצא מדרך הטבע, וההוכחה שלו מחנוכה. הגמרא שאלה: "מאי חנוכה"? והשיבה בנס פך השמן (שבת כא ב), ולא הזכירה את הניצחון המלחמתי, שהיה נס טבעי. מכל מקום, חידושו של המהר"ץ חיות אינו מוזכר בגמרא ואצל רבותינו הראשונים. אדרבה, המאירי כותב שחנוכה נקבעה גם על הניצחון, ובכך הוא משיב גם על הקושיה המפורסמת, מפני מה נחוג חנוכה שמונה ימים ולא שבעה: ראשון על הגאולה ושאר ימים על נס השמן (מאירי שם). באשר לשתיקת הגמרא ביחס לניצחון המלחמתי, יש מתרצים ששאלת הגמרא הייתה מדוע מדליקים נרות בחנוכה ועל זה באה התשובה שהסיבה היא נס פך השמן, אך היום הטוב עצמו נקבע על הניצחון (הנצי"ב בפירושו על שאילתות רב האי גאון סי' כו שגורסות: "מאי נר חנוכה"). בתפילת "על הניסים", מוזכר נס הניצחון לבדו ולא נס פך השמן. ועוד הוכחה מפורים, ששם בכלל לא היה נס על-טבעי, וחכמים לא ציינו שזו הסיבה שלא לומר הלל.

מעשה במשלחת מהקיבוץ הדתי שנפגשה עם הרב הראשי לישראל הג"ר יצחק נסים, ושאלה אותו מדוע פסקה הרבנות הראשית לומר הלל בלי ברכה. הוא השיב שאמנם כך צריך היה להיות, אך על-מנת לא להרבות מחלוקת בישראל, מוטב שרובם יאמרו בלי ברכה מאשר מיעוטם עם ברכה. שוב שאלוהו: ומי שרוצה לומר עם ברכה? השיב: תבוא עליו ברכה. מאז כבר הייתה פסיקה של הג"ר שלמה גורן לברך.

ישנם השואלים: מדוע לא נקבע יום העצמאות בזמן כיבוש יהושע ובזמן עזרא ונחמיה? ביחס לכיבוש יהושע, יום העצמאות שלהם היה פסח. חג הפסח אינו מתייחס רק ליציאת מצרים, שהרי הכוונה לא הייתה לצאת ממצרים ולהתפזר ברחבי העולם, אלא מובן מאליו שהמטרה הייתה בואנו ארצה, כמבואר בארבעה לשונות הגאולה: "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי", והלשון החמישי: "והבאתי".

אחרי קריעת ים סוף, בני ישראל הודו בשירת הים ואמרו בין השאר: "נחית בחסדך עם זו גאלת" - ארץ ישראל, "נהלת בעזך אל נוה קדשך" - ירושלים, "מכון לשבתך פעלת ד'" - בית המקדש. תמהו כופרים למיניהם: כיצד בני ישראל מודים על ביאת הארץ טרם נכנסו אליה? החליטו שהיו כאן שתי שירות, אחת אחרי קריעת ים סוף והשנייה אחרי הכניסה לארץ, ו"העורך" "ערבב" אותן. אך כופרים אלו פשוט שכחו שבני ישראל יצאו ממצרים כדי להגיע לארץ ישראל על-פי הבטחת ד' אל אברהם (בראשית יד, יג-טז). הם חגגו פסח עוד טרם הגיעם לארץ מאחר שבטחו בד' שיכניסם לארץ.

באשר לעזרא ונחמיה, התשובה פשוטה: הם לא חגגו יום עצמאות כי לא הייתה להם עצמאות, אותה השיגו רק בחנוכה. חנוכה הוא יום העצמאות שלהם.

יש המוסיפים להקשות: סוף-סוף, אחרי הכניסה לארץ ובזמן בית ראשון היו להם לישראל נסים רבים ולא נקבעו חגים עליהם, כפי שאומרים חז"ל: "ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, לא פחתו ולא הותירו על מהשכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה" (מגילה יא ד). אכן נקבע רק יום טוב אחד, ט"ו באב, ביום שֶכַלו מתי מדבר וחזר הדיבור למשה רבינו (בבא בתרא קכא א. רשב"ם שם). התקופה הייתה קרובה מדי למתן תורה ולא רצו לתקן חג כדי שלא ייראה הדבר כבל-תוסיף, בייחוד שירבעם בן נבט בדה חג מליבו (מלכים א, יב לג). רצו שיהיה ברור לכל, שזו תורת משה ואין להוסיף עליה. בימי אבלו של משה רבינו, נשתכחו שלוש מאות הלכות וכאשר שאלו מן השמים, קיבלו תשובה: "לא בשמים היא", עד שהחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו (תמורה טז א). כן צריך להיות, הגיעה עת תורה שבעל פה (עיין אגרות הראיה א קכג).

בזמן בית ראשון לא רצו להוסיף חגים, ובדרך כלל מיעטו בתקנות, אך בזמן בית שני הייתה הדרכה: "עשו סייג לתורה" (אבות א ב), בתקנות רבות, למען חיזוק האמונה. הרמב"ן כותב שאת פורים חגגו העם מעצמם, ואחר כך באו חז"ל ותקנוהו (חידושים ריש מגילה). הרמב"ם כותב שהנביאים ובית דין "ציוו לקרות המגילה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקדוש ברוך הוא ותשועות שעשה לנו, והיה קרוב לשוועתנו כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה ומי גוי גדול אשר לו אלוהים וגו'" (פתיחת מניין המצוות על סדר ההלכות בספר "משנה תורה").

שואל רבי אליעזר אשכנזי, בר פלוגתא של המהר"ל: הרי בזמן בית ראשון היו נסים יותר גדולים מנס פורים וחנוכה, כגון נצחון ל"א מלכים, וכן "וד' השמיע את מחנה ארם קול רכב וקול סוס קול חיל גדול...וינוסו" (מלכים ב, ו-ז)? ומשיב: בזמן פורים וחנוכה היהודים התייאשו, היו בטוחים שד' עזבם, שייהרגו ויהיה חילול השם גדול. הילכך, תקנו חכמינו ימים טובים כדי ללמדנו שד' איתנו ולא עזבנו, ומצילנו מידם! מצב זה של ייאוש לא היה קיים כאשר ארעו הנסים בבית ראשון (ספר יוסף לקח).

ועתה ד' החליט להפסיק את הגלות, לתת לנו עצמאות ולגאלנו.