"בזכירה סוד הגאולה"
השבועיים שחלפו היו רוויי עצבות ויגון; יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל ונפגעי פעולות האיבה - בשבוע שחלף, ויום השואה ומוראותיה - בשבוע שקדם. יום העצמאות שחגגנו תמול-שלשום הוא תולדה ישירה של ימי עצבות אלו, ומתעצם שבעתיים מכוחם ומכח-כוחם. אני חש כי ימי זכרון אלו הם-הם שיאה של הפטריוטיות הלאומית שלנו. ימים אלו מבטאים בעוז וגאון את זקיפות הקומה הלאומית העיקשת, ואת קריאת הנצח "עם ישראל חי", יותר מיום העצמאות הטקסי, המדוגלן והממונגל.
השורות נכתבות סמוך ל'יום השואה', יותר מאשר ל'יום העצמאות' ו'יום הזיכרון', ועדין באזניי שיחם ושיגם של ניצולי שואה החיים עמנו. עדויותיהם האישיות המצמררות מעלות התפעלות, התפעמות ותהייה: 'איך יכולתם לחזור לחיים נורמטיביים, לפחות כלפי חוץ, לאחר מוראות האימים שחוויתם'? תשובתם היא תמיד: נצח ישראל - אלקי ישראל ועם ישראל! היחיד טווה את חייו באספקלריה של הכלל, וזה מקור חיזוקו וחיותו.
זוכרים ביחד-ביחד
ומכאן, במעבר טבעי, לחללי מלחמות ישראל בדגש על נפגעי פעולות האיבה, הטירור הרצחני המכה בנו ללא הרף.
מזה כמה שנים נערך בירושלים בליל יום הזיכרון אירוע מרשים, 'זוכרים, שרים ומספרים', שכולו חיבוק למשפחת השכול. האירוע נערך ע"י עמותת 'זוכרים' בראשות דב קלמנוביץ (ראשון לפצועי האינתיפאדה הראשונה. כיום משנה לראש העיר ירושלים) שהשתקם מפציעת כויות קשה ביותר, ונרתם 'להרים' פרויקט לאומי המרים ראש למשפחות השכול ולכולנו. אלפי נאספים ב'בריכת הסולטן', למרגלות חומות העיר העתיקה, מאזינים בדמע ובעצירת נשימה לדברים, לצלילים ולשירים שכולם הצדעה רבתי לנפגעים בשדות הקרב הלאומי, במדים ובאזרחות. יחודו של המעמד הוא שיתוף קולח בין נפגעי צה"ל לנפגעי טירור, בין חילוניים לדתיים וחרדים(!), בין יהודים לנכרים (דרוזים, נוצרים), בין חללים לפצועים חסרי תקוה ומשוקמי מופת.
בעת כתיבת השורות עדין בפי טעמו של אירוע 'זוכרים' מאשתקד. בעת קריאת השורות נהיה כבר לאחר האירוע בשבוע שחלף, שגם בו אקוה לנכוח. ליגוננו מדי שנה מתווספות משפחות למעגל השכול עטופות בסיפורי גבורה לאומית ואישית. השנה אנו מצדיעים ללוחמי צה"ל ב'צוק איתן' שמסרו נפשם ונהרגו או נפצעו במילוי תפקידם. בצידם זכר שלשת הנערים החטופים בגוש עציון ומשפחות המופת שלהם, ועמהם דקורי סכינים בערי הארץ וכבישיה, ודרוסי למוות ולנכות בתחנות האוטובוסים, הרכבת והטרמפים.
"דורש דמים אותם זכר" (תהלים ט,יג) - זה הקב"ה, ואנחנו בעקבותיו. ומקירות לבנו נזעק על הירצחו בפיגוע דריסה של עלם חמודות, שלום יוחאי שרקי הי"ד, בן עמיתנו הרב אורי שרקי, ופציעתה של ידידתו לרפואה שלימה. אין מילים יותר משמעותיות מזעקת אב בלווית בנו, 'הרוג מלכות' שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם (ב"ב י,ב).
תנחומין
"וידום אהרן" "אחרי מות שני בני אהרן", כמצוטט בראש המאמר; "וידום" זו שתיקה מצד בעל האסון וקבלת הדין, אך הסובבים אותו מצווים בתנחומים, ברוב דברים לקירוב הלב, ובזעקה כלפי שמים "הרף"! כדברי חז"ל: "וידום אהרן - ואין שתיקה אלא תנחומין" (אבדר"נ פ"ה).
חטא גדול חוטאים לעצמם ולמשפחתם 'מודרנים' המסגלים תרבות אבלות זרה של "ישב בדד וידום" (איכה ג,כח), ומכריזים 'ביקורי תנחומים אינם רצויים', 'הוציאו כל איש מעלי' (על-פי בראשית מה,א). אין זו דרכה של היהדות אשר בה נתברכנו במצות ניחום אבלים, ובכללה מצוּוֶה המתאבל שלא לנעול דלת בפני מנחמים. על אחת כמה וכמה אבלות בבדידות היא החמצה כאשר ניתן ב'שבעה' לרומם מעלותיו של הנפטר, לשאת שבחיו כמופת חינוכי או מוסרי, "והחי יתן על לבו".
מצוות ניחום אבלים מהלכת שלובת זרוע עם מצוות לווית המת. לפיכך, מדי דברי באבלות לא אמנע מלגעת בנקודה המציקה מאוד מאז א' דחוה"מ פסח; המצוה היא 'ללוות' את המת ולא להידחף ולהידחק ולהתפרץ ולרמוס. מה רֶמֶז רמָז לנו הקב"ה באסון הנוראי שהמיט על 'שני בני אהרן' אשר נרמסו למוות 'בקרבתם' אל מיטתו של אחד מגדולי הדור, הרב שמואל הלוי וואזנר זצ"ל? לאלקים פתרונים! שטות היא להאשים את המשטרה או את המארגנים. רק לאלקים פתרונים ואנחנו לא נדע מה נעשה...
(נכתב במוצ"ש תז"מ)
