הסופר היפני הרוקי מורקמי מחונן ברגישות הדומה לזו של בני תרבויות העולם הקדום. כמו המצרים הקדמונים, גיבור הרומן "לרקוד לרקוד לרקוד" אינו מפריד בין דומם, חיה לאנוש. הוא מדבר אל מאפרה כמו הייתה בשר ודם. הוא מנהל שיחות עם ספק אדם, ספק חיה, איש כבשה שיצא מן היער ושמשמש לו כמנטור. בשהות בהוואי הוא רואה בשמים ענן שמזכיר לו גולגולת של פיטקנטרופוס. מה שהגיבור לא מסביר לנו הוא שהפיטקנטרופוס, שביוונית פירושה אדם קוף, היא מילה שהמציא הביולוג-פילוסוף הגרמני ארנסט הקל ליצור שמעולם לא התגלה ואמור להיות, לפי חיזויו של הקל, חוליית הביניים בין האדם לשימפנזה - אביהם המשותף - חצי אדם, חצי קוף שחי לפני נקודת הפיצול, לפני 5 מיליון שנה. חיזוי מדעי מחייב את מציאותו של יצור הכלאיים האגדתי.
גיבוריו של הרוקי מורקמי מהלכים אכן על קו התפר שבין אגדה למציאות, ילדות לבגרות, חיים למוות. הסופר היפני שחי בעברו באיטליה ובארצות-הברית, שעותקי ספריו נמכרים במיליונים ברחבי העולם, כותב ברגישות שאין כמוה ובטכניקה להטוטנית מעוררת השתאות על שערים, מדרגות, מעליות ודלתות שמהם מסתעפים ונפתחים עולמות מקבילים.
"לרקוד לרקוד לרקוד" הוא מותחן מטאפיזי שקשור לספריו האחרים של מורקמי, בייחוד ל"מרדף הכבשה" שלו. הוא מהווה מעין המשך, אך ניתן לקרוא אותו כיחידה נפרדת. מורקמי גילה שכתב אותו כאמצעי טיפולי לאחר הצלחתו המסחרית המסחררת של "יער נורווגי". "לרקוד לרקוד לרקוד" הוא "מהפך דפים" עב כרס שבו קטעי חיים יומיומיים של קימה, רחיצה, שיטוטים, הכנת ארוחות, אכילה במסעדות, שתייה, בייחוד של בירה ואלכוהול ושמיעת מוזיקה, נשברים, נחתכים באירועים עוצרי נשימה, דרמטיים ואלימים, תוך מפגש מקפיץ בין יומיומי-בנאלי לסוריאליסטי-ביזארי.
גיבור הספר שאינו מגלה את שמו הוא יפני בן 34, שכמו מורקמי עצמו, בקי בתרבות המערב ומתגורר בטוקיו. אשתו עזבה אותו לטובת בחור אחר משום תלישותו וחוסר יכולתו לתקשר. גם שותפו לחברת הפרסום והתרגום המצליחה שהקימו יחד מרוצה מאוד כשגיבור הספר פורש ממנה. לא היה ביניהם שום ריב, אך השותף מרגיש הקלה כשהוא נשאר לבדו ומקדם את החברה עוד ביתר הצלחה. במשך שישה חודשים נסחף הגיבור במין חוסר מעש כדי לעכל את גירושיו. לאחר מכן הוא מנצל את קשריו כדי לעסוק בכתיבת מאמרי פרסומת בהזמנה, "גריפת שלג", כפי שהוא קורא לכך באירוניה - עבודה אבסורדית, חסרת עניין, שבינה לבין אמנות וספרות אין ולא כלום, אך נחוצה. הבחור יודע להשתלב בחברה, אך אינו הופך להיות שבוי של השיטה, בניגוד לדמויות אחרות בספר. מורקמי כדרכו מעביר ביקורת על הקפיטליזם הפראי ועל כרישי הנדל"ן שאינם בוחלים באמצעים מאפיוזיים כדי להגיע למטרתם. חשבון הבנק של הגיבור, העושה מלאכתו נאמנה, הולך ותופח, ואחרי שלוש שנים הוא מודיע לכל מעסיקיו שייעדר לחודש. יהיה בידו להתקיים תקופת מה בלי לעבוד.
עמוס ומעיק לעתים, כמו החיים עצמם
חלום מוזר פוקד אותו בקביעות. מלון ישן ועלוב בסאפורו שבו גר מספר ימים לפני ארבע שנים עם חברה בשם קיקי יוצא מגופו בצורת גשר ארוך מעמקי הפרהיסטוריה ועד לקצות היקום. הוא והמלון מהווים מעין יצור כלאיים, אנוש ודומם. שמו הוא מלון דולפין. קיקי חברתו, שעבדה לפרנסתה כנערת ליווי מטעם חברה בינלאומית שלקוחותיה נבחרים בקפידה, לפי מעמדם החברתי הגבוה ואמצעיהם הכספיים, עמדה על כך שיגורו במלון העבש שחלק ממנו שימש כמין מוזאון מאובק להיסטוריה של הטבע. אביו של מנהל המלון היה מדען שהתמחה בחקר כבשים, והארכיון שהשאיר אחריו נשמר שם. קיקי נעלמה. אובססיה אחת ויחידה מניעה את הגיבור: לחזור למלון ולמצוא את קיקי. הנערה, שאיתה ניהל רומן קצר, זקוקה לו. דרך החלום המוזר הפוקד אותו, היא קוראת לו ללא הרף.
הגיבור נוסע אם כן לסאפורו ומגלה שבמקום מלון דולפין הישן עומד עתה מלון רב קומות אולטרה מודרני, הנקרא בשם דומה. הוא שוכר בו חדר ומתיידד עם אחת מפקידות הקבלה. זו מספרת לו על חווייה מוזרה שקרתה לה במלון. כשיצאה לילה אחד מהמעלית, בקומה ה-16, חשכו כל האורות, והיא מצאה עצמה במקום אחר, אפל, זר ומפחיד. אור קלוש בקע מאיזה חדר לא מוכר, והיא דפקה על הדלת, אך הצעדים ששמעה, שלא נשמעו לה אנושיים, הפחידו אותה עוד יותר, והיא נכנסה שוב למעלית וחזרה למלון המציאותי המוכר. הגיבור מתנסה אף הוא באותה חווייה, אלא שהוא כן נכנס לחדר ופוגש שם באיש-כבשה המתחבא בתוך חדרו כמו הכבש הפרהיסטורי המסתתר במעבה מערה בסוף הרומן. הקשיש העטוף עור כבש משומש ומלוכלך הוא המוקדן שמכוון את הקשרים בין הגיבור לעולם. בתום שיחה ארוכה על חייו של הגיבור עד הלום, איש-הכבשה מייעץ לו להמשיך לרקוד. בכל מחיר, אף אם הכול נראה לו אבסורדי ומטופש, עליו להמשיך לרקוד, לצלילי המוזיקה המתנגנת. הכוונת הקשרים במרכזייה שעליה מופקד איש-הכבשה תלויה בהמשך הריקוד. איש-הכבשה הוא דמות אבהית קמאית, כמו הדולפין מהמיתולוגיה היוונית, המסייעת לגיבור למרכז את חייו, למצוא את פשר כל האירועים הנראים לו בלתי מובנים ובלתי קשורים. כמו-כן מונע ממנו הקשיש המוזר להתנתק מהמציאות, לצלול לעולמות של דמיון, בדייה, אשליה או הרס עצמי, כמו דמויות המשנה האובדניות, השחקן ונערות הליווי, שמגלמות חלקים, צללים ממנו עצמו.
איש-הכבשה מגלה לגיבור כי מנהל המלון, שנאלץ למכור אותו בעל כרחו לבעלים החדשים (הקשורים למאפיה היפנית), עמד על כך שבשמו תישאר המילה דולפין כדי לאפשר לו, לגיבור, לחזור אליו. התחקות אחרי משמעותו של הדולפין במיתולוגיה היוונית תבהיר כי הוא ממלא בה תפקיד של מדריך, מורה דרך, מציל ממוות, מתיר חוטים ומרעיף אהבה וחיבה על בני אדם. בסיפורי יורדי-ים, ידוע הדולפין כמוביל ספינות שאיבדו את דרכן בסערה ומציל מלחים שספינתם נטרפה. הדולפין מחובר גם לחוזת העתידות של דלפי המתקשרת עם עולם עליון. המילה עצמה, דלפוס, נגזרת מ-דולפין, באה מיוונית ופירושה הוא חלל, שקערורית, מערה או רחם. בצרפתית,, Dauphin פירושה לא רק החיה דולפין, כי אם גם יורש עצר. כך נקרא הבן הבכור של המלך שעתיד היה לרשת את כסאו, ובהרחבת משמעות - בן אהוב הזוכה לתשומת לב מיוחדת.
יורש עצר אהוב הגדל במשפחה מתפקדת ומגינה - זהו האידיאל שגיבוריו של מורקמי אינם זוכים לו. רובם המכריע מתמודדים עם קשיי הסתגלות בחיים שמקורם במשפחה מרעילה. אך את תפקיד ההורים שכשלו ובגדו, לעתים שלא מרצונם, עשויות למלא דמויות אחרות שמהן ניתן לשאוב כוח כדי להמשיך לרקוד ולמלא את התפקיד בעולם. כמו איש הכבשה לגבי גיבור הרומן, כמו הוא עצמו לגבי יוקי בת ה-13, ספק ילדה ספק אשה, שניחנה בכוחות על טבעיים כמו חוזת העתידות של דלפי, שלולא התערבותו האוהבת והחפה מכל אינטרס של הגיבור בחייה, הייתה ללא ספק הולכת לאבדון, כמו מתאבדים רבים אחרים ביצירתו של מורקמי.
פקידת הקבלה וגיבור הרומן חוו אם כן שניהם יציאה מעולם ההווה וחזרה לעבר, למלון הישן שנחרב תחת מכבשי המודרנה, אך מצוי ביקום מקביל הקיים בתודעתם. קירבה מיוחדת שוררת בין שתי הדמויות. הפקידה משמשת כעין כפילה של המסַפֵּר, אחות תאומה הצעירה ממנו בעשר שנים, ובזרועותיה אכן ימצא גאולה בסוף מסעו. הגיבור גר בדירה מעל אוטוסטרדה, שמעבר כלי-הרכב בה מסמל את חוסר יכולתו לקשור יחסים קבועים ולקבוע שורשים במציאות. פקידת הקבלה אוהבת את אווירת המלון שבה אנשים באים ללון כמה ימים, עוזבים ומתחלפים באורחים אחרים. מאי-היציבות הנפשית יירפאו יחד שני הגיבורים בסוף הרומן.
את קשיי המעבר מילדות לבגרות ממחישה באופן מובהק סצינת המפגש בין גיבור הרומן לנערת הליווי מיי שאיתה הוא מבלה לילה אחד לפני הירצחה. מה מניע נערה יפהפיה ממשפחה בעלת אמצעים שרק זה עתה סיימה את בית הספר התיכון להירשם לחברה בינלאומית (בבעלות מסתורית, כמו זו של המלון היוקרתי), המספקת שירותי מין לגברים עשירים? הלילה המשותף מתואר כבילוי תלמידים תמימים בקייטנת קיץ. כמו הגיבור שאינו נוקב בשמו האמיתי, ועל שאלתה לשמו עונה: ויני הדובון, גם נערת הליווי מתוכנית בשם בדוי, מיי. מיי העיזונת וּויני הדובון זורקים זה על זה כדורי שלג כמו בסיפור אגדה מופלא, מנותק מעולם המציאות, שיש להיזהר מסכנותיו. מיי משתעשעת בעולם בדוי ואשלייתי, משחקת תפקיד של מישהי אחרת בסרט גרוע, כדי לדחות את הרגע שלא יגיע שבו יהיה עליה להתבגר ולהיות היא עצמה. התמודדות עם הזהות האמיתית היא סימן לבגרות שגיבורי הספר מתקשים להשיג.
נוכח תמונות גופתה של מיי שמציגים לפני הגיבור מפקחי המשטרה הממונים על החקירה, חוזר ברומן משפט בדבר סופיותו של המוות. המצרים הקדמונים, שעליהם חושב הגיבור ומדמיין את חייהם בין סכנות הקרוקודילים, האמינו בחיים שלאחר המוות. אך מה בדבר הגיבור שכמו משנן לעצמו שהיקומים המקבילים קיימים רק בתת-מודע. תקשור עם המתים נועד רק כנחמה וכתקווה לקרוביהם החיים. המוות הוא סופי ומוחלט, ואחרי הירקבות הבשר, נותרים רק השלדים. הצבע הלבן ברומן הוא צבעם של עצמות המתים הבוהקות, של הענן הדומה לגולגולת, של העשן המיתמר לעבר השמים ונעלם, של פתיתי השלג והדממה, של פירורי האבק, של צמר הכבשה. בד שעליו מוקרן סרט, או קיר שעליו מושלכים צללים מעוותים של העומדים לפניו, מהווים לוחות, מחיצות, שמעבר להם גועש ים המוות שבו האמינו הקדמונים. קפיצה מקצה העולם התלול אל התהום פירושה מעבר מוחלט אל סוף, טביעה למוות שאין ממנה אפשרות חזרה לחיים.
מכאוס קמאי, הדומה לזה שלפני הבריאה, אל הידוק האישיות וצרירת כל חלקיה וצלליה, על עברה, פצעיה והזיותיה, ליחידה אחת - מסלולו של הגיבור דומה לתולדות כדור הארץ. זהו רומן על העולם, על כל העולמות, מרכזיים ומקבילים, מיקרוקוסמוס ומקרוקוסמוס, מאז בריאתם, דרך הפרהיסטוריה והתרבויות הקדומות, עד כיבוש החלל והשתלטות הקפיטליזם הפרוע והמושחת. מורקמי כמו שִכְתֵּב את "חידת היקום" של ארנסט הקל שהיה מתומכיו של דרווין. זהו רומן שמציג את ההיסטוריה של התפתחות המינים ומסביר את סודות ההישרדות בעולם מנוכר שהסכנות בו נובעות מפנים ומחוץ. זכרונותיו של הגיבור מבית הספר התיכון בנוגע לחבר כיתתו שנעשה שחקן, מובילים אותו תמיד לשיעורי המדע שבהם ערכו התלמידים ניסויים במעבדה ולמדו להסתכל במיקרוסקופ.
בסוף דרכו בספר מבין הגיבור שלא קיקי קראה לו בחלומו החוזר למצוא את מלון דולפין, אלא הוא עצמו. ההנחייה שנתן לו איש הכבשה לרקוד לצלילי מנגינה, פירושה למלא את תפקידו בחיים ובעולם באהבה ובנאמנות, להטביע בו חותם אישי, לשקם את עצמו לאחר זעזועים טראומטיים, להתייחס לעצמו ולאחרים ביושר, יושרה, כנות, באופן שלא יעורר אחר כך חרטה וצער, להיות קשוב לצרכיהם של האחרים, לראותם ולהגשימם. לכל זה נחוצה השקעה של רצון. המעברים בין שלבי החיים שהם כיציאה וכניסה ממלון אחד למשנהו, כרוכים אצל גיבוריו של מורקמי בקשיים ובמשברים, והשורדים ממשיכים לרקוד כל חייהם כמו הזוגות הזקנים בחופשה בהונולולו שנראים מאושרים גם בגילם.
"לרקוד לרקוד לרקוד" הוא רומן עשיר, עמוס ומעיק לעתים, כמו החיים עצמם, אך גם נותן הרבה הסברים ופתרונות לפירוש יצירתו של מורקמי ולמשמעות החיים בכלל. וכאן הוא גם מרגיע ומבהיר ומשמש מורה דרך ספרותי, פילוסופי, נפשי ומעשי.
מורקמי כמאמן אישי להתפתחות אישית, בינאישית ולניהול אדמיניסטרטיבי נותן עצות שאינן נופלות באיכותן משפע ספרי-ההדרכה המציפים את השוק. מלבד גאוניותו בבניית סיפורים שבהם הוא מקפץ ממרחב אחד לאחר בזריזות אקרובטית, ניחן המאסטרו גם ביכולות החלטה ומעשה במציאות עצמה שללא ספק סייעו לו לנווט את חייו באופן מופלא. והוא ממשיך לרקוד ולרוץ כשמעריציו הכשופים צופים בו בהשתאות מהולה לעתים בקנאה. רקדנים כאלה יש רק כמה בדור.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
