סיפורה הטראגי של מחלקת הל"ה הוא אחד מהסיפורים הנודעים ביותר של מלחמת השחרור: סיפורה של משלחת הצלה שסיימה את חייה בקרב נואש והייתה למיתוס. אבל פלאי במיוחד הוא הסיפור על קביעת קברי הל"ה באמצעות גורל תנכ"י מקודש.

בשבט תש"ח מנה גוש עציון ארבעה יישובים: כפר עציון, עין צורים, משואות יצחק ורבדים. הגוש היה נתון במצור ערבי זה מספר חודשים, ושיירות סיוע מירושלים לא הצליחו להגיע אליו. בג' בשבט הדפו מגני הגוש התקפה גדולה של ערביי הגוש, אבל נותרו במחסור גדול של כלי נשק, תחמושת, חומרי חבישה, ושאר אביזרים נחוצים. בגלל מצוקה זו החליט מפקד מחוז ירושלים לשגר לגוש תגבורת: מחלקת הל"ה (שמנתה בתחילה 40 לוחמים, אך חמישה מהם נאלצו להישאר מאחור מסיבות שונות) בפיקודו של דני מס. למרבה הצער, נשים ערביות הבחינו באנשי הפלוגה בדרכם אל הגוש והודיעו על כך למפקד הכוחות הערביים באזור. כאלפיים ערבים - מהכוחות הסדירים ומכפרי הסביבה - כיתרו את מחלקת הל"ה, שנלחמה עד הכדור האחרון ונטבחה כולה.

יומיים וחצי אחרי הקרב הובאו גופות הלוחמים לכפר עציון על-ידי משטרת חברון הבריטית. משוריינים בריטיים הביאו לכפר את קרובי הנופלים למטרות זיהוי, ועימם אנשי חברא קדישא בראשות הצדיק הירושלמי הרב אריה לוין. הקבורה התבצעה בקבר אחים בבית הקברות של גוש עציון. על-אף מאמץ עילאי לשמור על סדר הזיהוי, תנאי המלחמה לא אפשרו לערוך תרשים שיאפשר זיהוי של כל קבר וקבר. כשהובאו ארונות הל"ה מאוחר יותר לירושלים הוקדשו מאמצים רבים לזיהוי מדויק כדי לקבור כל חלל באופן הראוי, אך 12 גופות לא זוהו באופן ודאי.

בצר להם, פנו כמה מההורים השכולים אל רבה הראשי של ירושלים, הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל. הרב פרנק שמע אותם וקבע שיש לערוך את גורל הגר"א כדי לזהות את הנופלים.

גורל הגר"א הוא גורל מיוחד המתבצע בעזרת ספר התנ"ך כדי למצוא תשובות לשאלות סבוכות, ומיוחס לגאון מווילנה. רק גדולי עולם נחשבו מוסמכים לביצוע הגורל הזה. הרב פרנק ביקש מהרב אריה לוין שיערוך הוא את הגורל.


"לה' הארץ ומלואה"


עיתונאי אחד, יצחק דויטש, נכח במעמד הטלת הגורל, והוא מתאר אותו כך:

• 
  "היה זה יום חמישי, שעת לילה. עלו לישיבה אשר בעליית הבית הקטן והצנוע של רבי אריה, בשכונת 'משכנות'. בהיכל השרוי בחשיכה הודלקו י"ב נרות, אשר האירו את קיר המזרח, שארון הקודש ניצב לידו. הנוכחים היו: רבי אריה ועמו חתנו, הרב אהרון יעקובוביץ ובנו הרב רפאל בנימין לוין שליט"א. מבין ההורים השכולים נמצאו שנים: מר ראובן מס ומר יצחק דב הכהן פרסיץ (הם פתחו באמירת 'תהילים'...
  
  לשם עריכת גורל זה משתמשים לפי המקובל, בתנ"ך שדפיו מחולקים לשני טורים. ספר תנ"ך עתיק, אשר נדפס באמסטרדם בשנת תס"א מצוי אצל רבי אריה...
  
  דממת קדש שררה בהיכל. הנרות הדולקים הוסיפו למעמד נורא זה. פתחו את התנ"ך מבלי לדעת או לכוון דף ועמוד. לאחר כל פתיחה עלעלו שוב דרך עלמא, שבע פעמים, וכך חזרו על המעשה שבע פעמים, וקבעו שלפי אשר יימצא, יקבע של מי הוא קבר פלוני לפני שיסמנו בו את המצבה. וזה הכלל הנקוט: הפסוק האחרון בעמוד צריך לכלול את שמו, או רמז לשמו של אחד מאלה שמחפשים את זיהויו.
  
  ומה רבה הייתה ההשתוממות, כאשר אחד הפסוקים שהופיעו לראשונה היה 'לה' הארץ ומלואה - תבל ויושבי בה'. הרי בתחילת הפסוק - ל"ה, וכל אחד מהדפים נושאו - מלחמות גבורה ומצוות ארץ ישראל שהתאימו למעמד מיוחד זה. לפי המקובל אם אין בפסוק האחרון דבר הרומז לעניין המבוקש, נוטלים את האות האחרונה, ולפיה מחפשים פסוק המתחיל באותה אות, כדי למצוא את התשובה הדרושה - במפורש או במרומז לעניין.
  
  וכדבר הזה חזרו י"א פעמים - שכן לא היה צורך בי"ב, שהרי לאחר קביעת הי"א נקבע ממילא מיהו הי"ב. והנה, להשתוממות הכל, כל דף דיבר בפסקנות. בפסוק הראשון שהגיעו אליו היה מפורש שם שזיהה במוצהר את החד החללים, ועניינו של כל פסוק ופסוק היה כה הולם, משקף ומתאים, כאילו תוארו באותם הפסוקים עניינא דיומא. זה לאחר זה, כאשר בכל פעם חוזר הדפדוף של שבע פעמים שבע - נקבעה זהותם של החללים."
  

בפרוטוקול הגורל, בכתב ידו של רבי אריה לוין זצ"ל, אפשר לראות את ההתאמה המפליאה בין הפסוקים שעלו בגורל ובין שמות הנופלים. בנימין בוגסלבסקי זוהה על-ידי הפסוק "וממטה בנימין בגורל". עודד בן ימיני זוהה על-ידי הפסוק "הלא בן ימיני". איתן גאון זוהה על-ידי הפסוק: "וענה גאון ישראל בפניו", וכך הלאה והלאה.

הרב פרנק סמך את ידו על הגורל, וקברי הל"ה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל סומנו בהתאם לתוצאות הגורל. "רוכב ערבות ירפא שברי לבבות, יקומו ויחיו ישני עפר בשוב ה' את שבות עמו" - חתם רבי אריה לוין את הפרוטוקול.