הפקעת השליטה בשוק הדיור מהרשות המקומית

לפני זמן מה השתתפתי בוועידת הנדל"ן שיזם עיתון גלובס. בין הדוברים נכח גם ראש עיריית תל אביב רון חולדאי שבלי למצמץ הכריז מעל הבמה כי הוא מתנגד לפרויקטים של תמ"א 38. חולדאי נימק את טענתו כך: "התוכנית הזו נותנת מתנות למי שכבר יש לו, ואני מוכן לתת רק למי שאין ולא למי שיש". זה הזכיר לי את הסיפור על פרח טיס שנשר מקורס טיס ונשאל היכן ירצה לשרת בהמשך וענה ללא היסוס: " נ"מ (נגד מטוסים) והסביר: אם אני לא אהיה טייס - איש לא יהיה."

המשמעות של התנגדות ראש עיריית תל אביב היא היעלמותן של אלפי יחידות דיור בטווח הקצר בעיר היקרה בישראל, הנצחת עודף הביקוש על ההיצע והתייקרות תלולה במחירי הדירות.

מר חולדאי אינו לבד. בעיר רמת גן קבלנים רבים חווים גיהנום בהליכי הרישוי ולאחר שצלחו את כל המשוכות בדרך אל היתר הבנייה הנכסף. בסוף המסלול, רגע לפני קבלת ההיתר, הם חוזרים לנקודת ההתחלה בשל כשלים ושגיאות ביורוקרטיות של מערכת הרישוי העירונית עצמה. פרויקטים רבים תקועים, מאות ואלפי דירות מעוכבות ואין מענה לצנן את לבת הביקושים הרותחת.

במקביל בעיר הרצליה מטופחת "מדיניות" של בנייה לעשירים בלבד. "גורם בכיר" בעירייה החליט למשל כי לובי בניין בן 20 דירות ייבנה על שטח מינימלי של 100 מ"ר. עובדה זו מקטינה את הכנסותיו של היזם בכמיליון שקל לפחות ונותנת תעסוקה רבה לעובדי הניקיון. ומי ישלם על הלובי המפואר ותחזוקתו? רוכש הדירה כמובן שכן היזם נאלץ לגבות את העלות מרוכשי הדירות בפרויקט. תחת אותה מטריית מדיניות מצטופפת גם דרישה לחיפויי אבן של חזיתות הבניין בניגוד לתב"ע קיימת המייקרת את הדירה ועוד שלל דרישות הזויות שאולי מסייעות לחזות הקוסמטית של העיר אבל גם מעלות באופן משמעותי את ערך הדירה.

רוב ראשי הערים בגוש-דן וכל אזור המרכז טיפחו עשרות שנים מדיניות שאסרה על קבלנים ויזמים לבנות דירות קטנות ודרשו בניית דירות גדולות בלבד. הנימוק לדרישה לבנות דירות גדולות בלבד היה גובה הארנונה, המושפע כידוע משטח הדירה. המועצות טענו כי ארנונה הנגבית מבעלי דירות קטנות אינה כלכלית לעירייה. מדיניות זו גרמה לזינוק אדיר במחירי הדירות הקטנות, שהביקוש להן לא סופק ובנוסף לתופעת חלוקת דירות בלתי חוקית. בשל המחסור בדירות קטנות, והביקוש הגדול להן מחירן של הדירות הקטנות נסק והגיע לרמת מחירן של דירות גדולות, הדבר גרר לעלייה בלתי נמנעת גם במחירי הדירות הגדולות.

ראשי הערים נבחרים אחת לכמה שנים ע"י תושבים המתגוררים בעיר. לפיכך, הם פועלים על-פי רצון התושבים, שמבחינתם מעדיפים למנוע הצפפת העיר. כך למעשה, ראשי הערים, המכהנים רובם גם כראשי הוועדה לתכנון ובנייה והם למעשה הגורם המכתיב את החלטותיה, מקבלים החלטות לצמצום הבנייה, על-מנת לרצות את בוחריהם, להבטיח להם איכות חיים טובה וכמובן להיבחר שוב.

יתר על כן, ראשי הערים מטפחים מדיניות של בנייה ירוקה מדיניות של בנייה ירוקה שמייקרת מאוד את הבנייה ותרומתה לחסכון באנרגיה מזערי, ומדיניות שימור עתיקות המכריזה על כל חורבה שערכה השימורי מוטל בספק, כעל אתרי מורשת, ובכך מצמצמים שלא לצורך את עתודות הקרקע הזמינות בשוק.

השלטון המרכזי אדיש להתנהלות זו, ותחת זאת בוחר להעניק עוד סמכויות לרשויות המקומיות, להגדיל את צמצום התחלות הבנייה המשמרים את הכאוס המתחולל כבר שנים בענף הבנייה. טוב הממשלה החדשה לכשתיבחר אם תפקיע סמכויות מהוועדות המקומיות ותפתח מסלולים אשר יחייבו בנייה מיידית, על-מנת לאפשר דירה לילדינו במחוזות נוף ילדותם.