שכחו אותם במערב ציינו ביום שבת, 25 באפריל, מאה שנה לפלישה לגליפולי - מבצע-נפל אדיר של בעלות-הברית במלחמת העולם הראשונה - ורק אצלנו שכחו אותו, למרות שראשית הצבא שלנו הייתה שם בגדוד נהגי הפרדות, שארגנו זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור, ופעל בהצלחה רבה בגליפולי.
במצבה, שהוקמה בגליפולי לזכר המערכה, מוזכר ברשימת היחידות, שנטלו חלק בה, גדוד נהגי הפרדות (Zion Mule Corps) - למרות שזו הייתה יחידת-עזר לאספקה ולא כוח לוחם. טרומפלדור סבר, כי עצם הקמת כוח צבאי יהודי, שיסייע במלחמה בעות'מאנים, חשובה במאבק להכרה בריטית בזכות היהודים לבית לאומי בארץ-ישראל. גורמים מבינים וחכמים בהנהגה הציונית הביעו התנגדות נחרצת להקמת הגדוד מחשש שבכך יסכנו את חייהם של יהודי ארץ-ישראל.
הגדוד העברי הראשון קם בפיקודו של לפטננט-קולונל ג'ון פטרסון, ואנשיו הצטיינו בקרבות בעוז רוחם ובדבקותם במשימותיהם.
לפני כמה שבועות הובא אפרו של קולונל פטרסון להטמנה במושב אביחיל בשרון, שבו נמצא בית הגדודים - גם כן ללא תהודה ציבורית הולמת.
האם זה כיוון שהגדוד הוכיח, כבר לפני מאה שנה, את צדקת דרכו של ז'בוטינסקי?
תרמו הפושטים על טוקיו - אנשי טייסת המפציצים בי-25 של ג'ימי דוליטל - נמוגים לאטם. מכשמונים אנשי צוות אוויר, שיצאו למשימה בשישה-עשר מטוסים, נותרו כעת רק שניים בחיים: לוטננט-קולונל דיק קול, בן 99, שהיה טייס-המשנה של דוליטל וסגן-מפקד המשימה, וסטאף-סרג'נט דיוויד תאצ'ר, בן 93, מהנדס-טיס ותותחן במטוס השביעי, שהצליח לנחות נחיתת-אונס בסין, ובסיוע המחתרת הסינית נמלטו אנשי צוותו מידי היפנים.
קול ותאצ'ר תרמו את מדליות הזהב של הקונגרס - העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות-הברית - שעוטרו בהן למוזאון חיל-האוויר האמריקני בדייטון, אוהיו. קולונל קול אמר בברכה מוקלטת, שליוותה את המדליה שמסר, כי היה גאה מאוד לקבל את המדליה בשם אנשיו.
בינתיים הודיע משרד ההגנה האמריקני, כי הפשיטה תונצח על גבי נושאת-המטוסים הורנט הנוכחית - לציון המראת הטייסת של דוליטל לפשיטה הנועזת מסיפונה של הורנט.
נואל רוע-לב ובריונות אפיינו את טקס יום הזיכרון לנופלים במכללת אורנים לחינוך, שארגנה כביכול אגודת הסטודנטים. הטקס הפך ל
מפגן סר-טעם נגד מלחמה, וכיכבו בו פרופ' יערה בר-און, נשיאת המכללה, שניצלה את האירוע לגרוס שוב את משנתה הפציפיסטית השחוקה, ושיר אנטי-מלחמתי של
בוב דילן.
איני אומר, שצריך להלל את המלחמה, ובוודאי לא ביום הזיכרון. דווקא מנשיאת מכללה לחינוך נדרשים טאקט והבנה מתי אפשר להכות שוב במיתרים השחוקים. חלק מהסטודנטים שלה מחו, ועזבו את הטקס, ופרופ' בר-און בשֶלהּ, ואינה מתחרטת ואינה לוקחת אחריות על הטקס הנואל.
רוזי המסמררת איננה תמונתה בציור של נורמן רוקוול הפכה סמל מוכר של מלחמת העולם השנייה. מרי דויל קיף הייתה לרוזי המסמררת (Rosie the Riveter), שקראה לנשים אמריקניות לצאת לעבוד בתעשיה במקום הגברים שגויסו למלחמה.
קיף מתה בשבוע שעבר בגיל 92. היא הייתה בת תשע-עשרה כשרוקוול צייר אותה, והתמונה פורסמה בעיתון "איוונינג פוסט" של סוף-שבוע בסוף מאי 1943. רוזי המסמררת הפכה לסמל מוכר של המלחמה - כמעט כמו הנפת הדגל על פסגת הר סוריבאצ'י באיוו ג'ימה.
קיף הקדישה לרוזי המסמררת שני בקרים. היא קיבלה עשרה דולר עבור שירותה כמודל לצייר, שלווה בצַלם.
רוקוול ציירהּ כשבידה כריך מעל תיבת-האוכל שלה, שנשאה את השם רוזי וכלי עבודתה - המסמררת - מונח על ירכיה. בציור יש לאשה עוצמה אדירה, למרות שקיף הייתה בחורה דקיקה ורזה. לפני שבעים שנה זו הייתה תמונה נועזת, כיוון שנשים לא עבדו כפועלות תעשיה אלא רק כמזכירות.
בניגוד לתדמיות העצמית אהבתו של
שמעון פרס לממון משתווה רק לרדיפתו אחר כבוד. מגיל צעיר, הוא צבר - בניגוד לתדמיתו העצמית - שם רע ואהבה ידועה לכסף ולבעלי ממון.
כששמעתי את דברי היתממותו של החתרן הבלתי-נלאה, נזכרתי בדברי משה שרת עליו ובדברי הנביא ירמיהו: "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבּוּרוֹתָיו?" (יִרְמְיָהוּ, י"ג כ"ג).
