ועידת מילקן: תקווה לעתיד טוב יותר

3,500 אנשים התכנסו מיום ראשון עד יום רביעי במלון הילטון בבורלי הילס לוועידה הבינלאומית השנתית של מכון מילקן. בהילטון שנמצא עתה בהתרחבות (בשטח אישורי בניה מעירית בורלי הילס למלון נוסף - וולדורף אסטוריה - ולשני בנייני מגורים רבי קומות, הכל בבעלות בני אלג'ם) אין מספיק מקום - וכך נראה שהוועידה השתלטה לה על בתי מלון נוספים ומגרשי חניה בסביבה.

לנו, המקומיים, החיים המשיכו במסלולם. הסמן היחיד לועידה הם שלטי החוצות שנתלו כמדי שנה על עמודי החשמל בצידי הדרכים.

על מה ולמה הוועידה?

הבעלים של עיתון מקומי ותיק ומוערך כתב "איזו תצוגה של סוציאליסטים רדיקלים בעד ממשלה רחבה! כל אחד מהם הוא אויב של החופש - למעט מישהי אחת! (אותה הוא נקב בשם)." הוא המשיך ופרט, כשהוא מציג השקפת עולם רפובליקנית מובהקת, בעיר ובמדינה בהן השייכות היא כמעט ללא יוצא מן הכלל למפלגה הדמוקרטית, ודרך החיים אכן תומכת בהשפעה נרחבת ככל האפשר של ממשלה בכל הרמות על כל רבדי החיים.

באולמות המלון התקבצו והגיעו ראשי חברות, ראשי ממשלה, אקדמאים, הוגי דעות ואנשי המאה. הימים חולקו לזמנים, ובכל קטע זמן התנהלו מושבים שונים, בנושאי כלכלה, זקנה, אומנות, רפואה, מדע, השקעות, יחסים בינלאומיים, וכו'. המבחר היה כל כך רב, שצריך היה לעמול להכין מערכת שעות עם המושבים שנראו מעניינים מסיבה זו או אחרת, ובמקרה שמושב מסוים שעמם, היה עמוס מדי או סתם לא מצא חן, ניתן היה לקום ולצאת, ולהיכנס לאולם הסמוך להרצאה מרתקת בנושא אחר לגמרי.

השתתפות בוועידה עולה אלפי דולרים ומקנה למשתתפים את האפשרות להכיר אנשים ברומו של עולם - לא רק להאזין להם, אלא לגשת, להחליף כרטיסים ואף לשמור על קשר. נו, לא בדיוק, כי לא ניתן היה להגיע למושל קליפורניה או לעומד בראש חברה בינלאומית זו או אחרת. רוב המשתתפים היו שם שכן החברות שלהם השתתפו כנותני חסות או שילמו עבורם. היו גם מוזמים - לדוגמה המשתתפים במושבים השונים, אך עם 3,500 משתתפים, מספר המוזמנים או אולי הרכבם היה שונה מבעבר. כשאתה מוזמן, והכסף לא יוצא מכיסך, אתה מתייחס שונה לכנס, כאילו אתה חלק מאותם הוגי דעות ואנשים המכתיבים לנו את דרך חיינו, אליטה מיוחדת במינה. כשאתה צריך לעמול ולהרוויח כל דולר, ולאסוף דולר לדולר ולחשוב פעמים רבות אם השקעה של אלפי דולרים לאדם כדאית, התמונה משתנה לחלוטין - אפילו כשממון רב ברשותך. מתחיל אני להבין את אותו מוציא לאור של אותו עיתון מקומי.

זכיתי, זו לא הפעם הראשונה, להיות כלול בין העיתונאים הרבים המסקרים את הוועידה - קבוצה שלמה מבלומברג, קבוצה אחרת מהלוס אנג'לס טיימס, וכן הלאה וכן הלאה, קבוצה מכובדת מאד. עיתונאית אחרת הייתה "עסוקה" מאוד ביום הראשון, כך גם ביום השני והיום לא ראיתי אותה כלל. בזבוז מוחלט של הזמנה שהיא קיבלה, שרק מוכיחה את הפתגם, כשמשהו בא בקלות מרובה (או בחינם), לא מעריכים אותו כלל וכלל.

יותר מכל, הרשים אותי דבר אחד: מייקל מילקן (כן אותו מילקן שעל שמו הוועידה, המכון, ביה"ס התיכון ועוד המון דברים משפיעים, אותו מילקן שהמציא את "אגרות הזבל" עשה הון עתק, הורשע, ישב בבית כלא, סבל מסרטן אך שרד) נפגש במיוחד עם סטודנטים (בביה"ס התיכון על שמו) והכין אותם לכנס. לא סתם סטודנטים, כי אם תלמידים מוכשרים ביותר, חומר ממנו מעוצבים מנהיגי העתיד.

סיפרה לי מתוקה בנג'מין על חמשת הסטודנטים, ואני, נלהב, ציפיתי לפגוש אותם. "כמה קשה יהיה לזהות חמישה סטודנטים מכיתות ט' עד י"ב בין כל המשתתפים? הלא כולנו מבוגרים מהם בכמה עשרות שנים," אמרתי לעצמי.

השאלה הראשונה ששאלתי את האחראי על התקשורת למכון מילקן היתה: "האם נפגשת עם הסטודנטים?" הוא כנראה לא הבין את השאלה, שכן הוא ענה לי, "יש כאן הרבה מאוד סטודנטים לתארים מתקדמים באוניברסיטאות." צחקתי, אני חושב על תלמידים בתיכון והוא על סטודנטים לתארים מתקדמים. לא עלה על דעתו אפילו שמר מילקן "יבזבז מזמנו" על תלמידים בני יומא.

כשפגשתי אותם, נכנסתי לחדר העתונאים לקחת כרטיס ביקור שלי, וסיפרתי לו בהתרגשות "מצאתי אותם." הוא משופשף בהתנהלות מול עתונאים מאוד חשובים, ולכן הוא ענה לי בצורה מאוד יפה ומכובדת שמשמעה היה "זה באמת לא מעניין אותי." הנה ההבדל בין מייקל מילקן לבין אלו העובדים עבורו: הוא רואה ומבין דברים שאחרים פוסלים כלא חשובים. הוא תומך ומטפח, יוצר ובונה. אכן, מעטים האנשים כמוהו.

בין 3,500 המשתתפים, בלטה בחסרונה - עבורי לפחות - משתתפת אחת. בעבר היא הייתה מרכז תשומת הלב. אורחים רבים הוזמנו בגללה - או עבורה. הפעם, ראיתי את שמה רק במושב אחד (ממנו יצאתי אחרי כמה דקות) ובכל מקום בו ציפיתי לראות ולשמוע אותה, בלט חסרונה.

המשתתפת היא כמובן-ישראל. פעם מרכז תשומת הלב, ועתה, כאילו יציאה מידי חובה. פעם הוזמנו עשרות מקומיים לשמוע מושבים ספציפיים בנושאים הקשורים לארץ, הפעם קומץ זעום ביותר.

לא חרה לי חסרונה, שכן בכנס כל כך הרבה מושבים, נושאים ואזורי ענין, שיפה שישראל הוזכרה בכלל (ישנם נושאים חשובים לא פחות, לדוגמה רוסיה, סין ומעצמות בינלאומיות אחרות, קצת יותר גדולות וחשובות מאשר ארצי הקטנטונת, שמונת מיליון אזרחיה, שמונת מיליוני היהודים החיים מחוצה לה, כל התגליות, הפיתוחים ופרסי הנובל הקשורים בה ואפילו העובדה שאנחנו הופכים או הפכנו ל"מעצמת" גז).

היכן ישראל חסרה לי? ישראל היא המעבדה של העולם כולו להתמודדות עם בעיות גלובליות המשפיעות על כולם באופן שווה. לדוגמה, מים. ביטחון רשת האינטרנט (סייבר סקיוריטי). המלחמה נגד טרור.

במושב האחרון של הכנס, התכנסו כשלוש מאות אנשים לשמוע חמישה גנרלים (בדרגות תתי אלוף) מנתחים את המלחמה בטרור. רק עבור מושב זה כדאי היה להשתתף בכנס השנה. כולם הגיעו "מהשטח." שניים מהם משרתים עתה בעמדות מאוד בכירות בפנטגון, משרד ההגנה ומשרד החוץ. זהו דור המנהיגים הבא, כשהם יגיעו לאמצע שנות החמישים ולשנות השישים שלהם, הם יהוו את הקבוצה ממנה ימונה שר ההגנה או ראש ה-CIA הבא, אולי שרת החוץ הבאה.

הרשים אותי לשמוע את ההתלבטויות הניצבות בפניהם, הן מבחינה טקטית והן מבחינה אסטרטגית.

אך כל הקשיים איתם הם מתמודדים, בין אם זה איך למזער את מספר הנפגעים החפים מפשע בפגיעה מדויקת מרחוק, ובין אם זה איך למגר את התפשטות האיסלאם הרדיקלי, הם בדיוק הנושאים שמדינת ישראל מומחית בהם. לצערנו כמובן, שכן הדברים נכפו עלינו, אך כיון שכך, פיתחנו, שיכללנו, יזמנו, יצרנו ועתה אנחנו המומחים המובילים בעולם.

התפלאתי שמשתמשים במילה "טרוריזם" שכן לפי הבית הלבן של אובמה, אסור להשתמש במינוח הזה (המינוח הנכון הוא "Violent Extremism" ואין כל קשר בין טרוריסטים הצועקים "אללה הוא אכבר" כשהם גורמים לאבידות בנפש וברכוש לבין דת האיסלאם המתונה ושואפת השלום).

ואולי לא הייתי צריך להתפלא שמדינת ישראל לא הוזמנה להשתתף. היום - בעיקר בחוגים דמוקרטיים או כאלו התלויים או הקשורים בשלטון אובמה - ישראל היא כבר לא בת ברית קרובה. נהפוך הוא, ישראל הפכה לנטל, ויש לעשות כל מאמץ להתנתק ממנה. אם מישהו רוצה בקירבה למקבלי ההחלטות שם בוושינגטון הבירה, יוטב לו או לה אם הם יתרחקו ממדינת ישראל, כמו שפעם היו נרתעים ממצורעים.

כמו בטרור, כך גם במים.

נזכרתי כמובן בגליון המים של נשיונל ג'אוגרפיק ובתערוכה של ווליס אננברג במרכז הצילום שלה, מרחק הליכה קצרה ממלון ההילטון בו היינו. כמו הוריה, כך גם היא. יהודיה רק ב"שייכות." חמישית מהתערוכה הוקדשה לישראל, אך לא לכך שאנחנו מובילים בעולם בכל נושא המים, כי אם לעלילות אלף לילה ולילה, משימוש במי שתיה להשקיית מטעי בננות להצמאת הירדנים והערבים כשאנו יושבים ומבלים ליד בריכות ובים. אנחנו נהנים, הם סובלים.

בעוד אלו התלויים (או חושבים שהם תלויים) בבית הלבן ובתקציבים אלו ואחרים מתעלמים מאתנו (מדינת ישראל) ומכל מה שיש לנו להציע, וממציאים את הגלגל מחדש, דור העתיד יודע עד כמה חשובה מדינת ישראל לעולם.

איך דבר זה קורה? האם פירושו שהעתיד עוד לפנינו, שיש תקווה?

כשדור ההמשך נמצא בידיים נאמנות, קיימת תקווה, לעתיד טוב יותר, להגיון שינצח, למדינת ישראל שתמשיך להתקיים.

מייקל מילקן, מתוקה בנג'מין והמחנך רוג'ר קסבאום שהגיע עם תלמידים נבחרים לכנס הם אלו שרואים, מבינים ומשקיעים בעתיד. כך גם הרב מנחם וייס שהצטרף לבי"ס מילקן כאחראי על "מכון ישראל." (כן, דבר חדש, פרי יוזמתה של מתוקה.)

המחנך רוג'ר עמד וסיפר לי שהוא מנסה להגיע לנטפים, להם משרד בצפון קליפורניה, כך שהתלמידים יוכלו ליישם את מה שנטפים עושה, ואולי גם לפתח דברים חדשים, או להעלות רעיונות חדשים. הוא עמד ודיבר, כשהוא מתאר לי תוכנית שלמה המבוססת רק על רעיון, על ישראל ועל התלמידים, ואני יודע שחייבים לעזור שכן זהו העתיד.

המחנך רוג'ר עומד ומסביר, ואני רואה את העתיד נפרש לנגד עיני. עתיד בו אנחנו שמים לב לאנשים הקטנים, לא אלו הסופר-עשירים. למדינות הקטנות העושות הכל בכדי להתקיים ולתרום, להיות חלק ממשפחת העמים (כן, אני מדבר על מדינת ישראל). לתלמידים, שלמרות שהם צעירים מאד, הם הם העתיד ולא רק שעלינו להשקיע בהם, אנחנו גם יכולים ללמוד מהם

תודה מייקל מילקן. אומנם אינך מכיר אותי, אך הצלחת להרשים אותי מעבר למשוער. נגעת בנשמתי. ואולי זה בגלל שהשכלת לתת אמונך באנשים כמו מתוקה בנג'מין, בה הישראליות היא בלב ובנשמה, והיא עושה ותעשה הכל להשפיע ולהגן על מדינת ישראל - כמו אימא המגינה על ילדיה, לביאה על גוריה.

אך יותר מכל, בגלל שהקדשת את הזמן ונפגשת עם התלמידים שנבחרו להשתתף בכנס כאורחים מן המניין, נגעת בהם בדרך שהם אולי לא מבינים היום, אך שתשפיע בעיצוב דמותם לעשרות השנים הבאות.

הגענו לזמן עצוב מאד, זמן בו ישראל כבר לא מוזמנת כאורחת כבוד, זמן בו יש להירתע מישראל, אסור להזכירה וצריך להתרחק ממנה ככל שניתן.
הגענו לזמן מסוכן עד מאד, והכנס הבינלאומי השנתי של מילקן האיר את עיני לכך.