סן-רמו. מי מכיר, מי יודע? סקר שנערך בקרב מדגם מייצג של הציבור היהודי בישראל, בשאלה מה משמעות המונח המוזכר לכאורה סן-רמו, העלה כי שישה מכל אלף ישראלים מודע למשמעותו. מדהים. נכון שמדובר באירוע שהשבוע, ליתר דיוק: ב-25 באפריל, מלאו בדיוק 95 שנה להתרחשותו, אבל השלכותיו במשפט הבינלאומי, חיות וקיימות עד ימינו ויש להן משמעות הנוגעת לסלע זכויותינו תחת השמש המזרח תיכונית.
במילים אחרות: הוועידה הבינלאומית שהתכנסה בעיירה האיטלקית הקטנה סן-רמו, היא זו שחתמה ב-25.4.1920 על קושאן ראשון מזה אלפיים שנה, שהעניק לעם היהודי בעלות מוחלטת ובלעדית, ללא שותפים, על ארץ ישראל, מאז - ולעולם.
ובכל זאת, מפתיע שרק ישראלים מעטים מודעים לתשתית המשפטית הבינלאומית הזו, היצוקה בבטון, לגבי עצם זכויותינו הבינלאומיות כאן. אבל מה הפלא? בבתי הספר לא עוסקים בסן-רמו, אפילו כבדרך אגב, ולא מציידים את התלמידים בנתונים חיוניים לגבי מעמדנו המשפטי בחבל ארץ זה. משל למה הדבר דומה? לאדם המתגורר בדירה מבלי שיחזיק שטר בעלות פורמלית עליה. אז זהו, שבניגוד לדייר שבמשל, לעם ישראל דווקא יש קושאן בינלאומי, ע"ע סן-רמו, אפריל 1920.
כמובן שעם ישראל כשלעצמו, אינו נזקק לקושאן הזה. הקושאן המקורי שלו כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים. ראשיתו בהבטחה האלוקית לאברהם אבינו. אבל בפועל, יש בקרב שלומי אמוני ישראל שדווקא כן נזקקים לקושאן שהושג בסן-רמו.
"הממלכות הנאורות בסאן רעמא" - וזאת למה, אם התנ"ך הוא הקושאן האמיתי שלנו? מפני שהיו שחששו שמא פעילות התנועה הציונית ליישוב ארץ ישראל בראשית המאה שעברה הינה בגדר הפרת 'השְבועות' (על-פי אגדתא תלמודית אחת, שלא נפסקה להלכה, הן אוסרות יישוב מחדש של ארץ ישראל, מפני שיש בכך משום 'עליה בחומה': מרידה באומות העולם). בסן-רמו הם הבינו שהחלטה זו מרוקנת את תפיסת 'העלייה בחומה' ופותחת את שערי
הארץ לרווחה.
וכך התבטא גדול פוסקי הדור ההוא, רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה'משך חוכמה' ו'אור שמח', אחרי המהפך הגדול בסאן רעמא (בלשונו): "...רבנים הרבה עמדו מנגד, ואף אותם שהיה בלבם לקרב את הדבר, שמו יד לפה, מפני כי חרדו... מה-ג' שְבועות (כתובות קי"א, א')... (אך) כעת הסבה ההשגחה (העליונה) אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא, ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השְבועות, וברשיון המלכים – שבה למקומה מצוות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה... ומצווה על כל איש לסייע בכל יכולתו לקיים מצווה זו".
סן-רמו היא אם כן נקודת מפנה בתולדות עם ישראל בארצו, אפילו מבחינה אמונית. ובימים אלה, במלאת 95 שנה למפנה אדיר זה, חובה לחזור אליו. קצת היסטוריה: בינואר 1920, שנתיים אחרי תבוסת האימפריות הוותיקות, במלחמת העולם הראשונה, הוקם חבר הלאומים, שמנה 51 מדינות. אלה דנו בגורלם של השטחים שהותירו ארבע האימפריות שהתפרקו: הקיסרות הגרמנית, הקיסרות האוסטרו-הונגרית, הקיסרות הצארית והאימפריה העותומנית, שהותירה אחריה שטחים נרחבים נטולי בעלים במזרח התיכון. ההתפרקות הולידה מדינות לאום חדשות: פולין, ליטא, לטביה, אסטוניה, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה.
נותרה רק שאלת השטחים שהתפנו משליטה עותומנית באסיה: סוריה, עירק ופלשתינה. לפתרון עניין זה כונסה ועידת סן-רמו, שהחליטה לחלק את השטח בין צרפת ובריטניה, שיחזיקו בו כפיקדון זמני עבור המדינות שיוקמו בהם.
בחללה של הוועידה עמדו שני מסמכים העוסקים בדיוק בנושא הנדון: הסכם סייקס-פיקו שנחתם בין צרפת לבריטניה ב-1916 באשר לחלוקת המזרח התיכון ביניהן, לאחר הניצחון; והצהרת בלפור, שבה הצהירה בריטניה כי היא רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. על כן הוחלט על חלוקת השלל בין שתי המעצמות שקיבלו עליהן ניהולו הזמני: סוריה ולבנון לשליטת הצרפתים; עירק ופלשתינה בגבולותיה התנ"כיים, לשליטת הבריטים. בטרם תקבלה ההחלטה, הופיעו בפני הוועידה שלוש משלחות: שתיים ערביות (ואף אחת מהן לא הייתה פלשתינית, מפני שאז לא היה קיים עם פלשתיני, ומפני שבעיני הערבים פלשתינה נחשבה מאז הכיבוש הפרסי, במאה ה-7 למניינם, חלק מסוריה), שהתעניינו רק בגורלן של סוריה והלבנון; והמשלחת היהודית, הציונית, בראשות חיים ויצמן, ביקשה למסור את המנדט על פלשתינה לבריטים, רק כדי שיממשו התחייבותם בהצהרת בלפור.
הפלשתינים הומצאו כעבור 40 שנה
בהיעדר התנגדות לבקשתו של ויצמן, הוחלט פה-אחד להיענות לבקשתו. תמכו בהחלטה 51 מדינות חבר הלאומים, ושני בתי הקונגרס של ארה"ב (שלא הייתה אז חברת הארגון). כבר בדברי ההקדמה להחלטה, מכירה הוועידה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתינה כבסיס לבנייתה מחדש של הארץ. מצד שני, ההחלטה מבטיחה "זכויות אזרחיות ודתיות" לכל תושבי הארץ. ודוק: בשום אופן לא דובר על זכויות פוליטיות ולא אוזכרה כלל המילה ערבים, אלא "תושבי הארץ". רק כעבור 40 שנה ויותר הומצאו 'הפלשתינים'.
החלטות סן-רמו הפכו למסמך בינלאומי מחייב. אלא שלמרבה הצער, דווקא שני 'מחותניו' התעלמו ממנו. 12 מיליון יהודי אירופה העדיפו את ארצותיהם, על פני ארץ ישראל שפתחה זרועותיה לקראתם, פרט למעטים שנענו ועלו ארצה (מה שאולי גזר גורל יהודי אירופה לשואה המזוויעה); ואילו הבריטים חילקו את הארץ בזדון לב ומסרו את כל חלקה המזרחי לשושלת ההאשמית, ובניגוד למחויבותם תמכו במאבק האנטי יהודי.
עד היום מהווה סן-רמו אבן יסוד משפטית, מבחינת החוק הבינלאומי, המקבעת את זכותם הבלעדית של היהודים לבנות את מדינתם בארץ ישראל. בשבת האחרונה מלאו 95 שנה לאישרורה מחדש של הזכות היהודית הבלתי מעורערת על הארץ.
