שררה? עבדות!

"מלאכת המרכבה" של קואליציה וממשלה חדשה בישראל היא תמיד מהלך מורכב וסבוך. ולא אחת אף דבק בה טעם רע, עד שהיה מי שכינה אותה "גועליציה".

בין כך ובין כך, "קומץ" הכסאות אינו משביע את כל ה"אריות", חברי הכנסת המבקשים להצטרף לממשלה, וראש הממשלה אנוס על-פי דיבורו של המחוקק לבור לו מתוכם את הראויים והטובים ביותר.

בימיה הראשונים של המדינה, ובתקופה שקדמה לה, התלבטו מנווטי דרכה מה שם ייקרא לחברי הממשלה. היו שדבקו בכינוי הלע"ז "מיניסטר", אך לסוף נתקבל המונח העברי המקורי "שר". עיון ב"תורת השררה" במשפט העברי מלמד שכמה וכמה הלכות גדולות וחשובות נאמרו בה. יש מהן שהורתן ולידתן בדין, ויש מהן שקרובות יותר לעולמה של תורת האתיקה והמוסר.

בדברים הבאים נבקש, בקצירת האומר, לברר מקצת מ"הלכות שררה", לבחון את טיבן וטבען ולעמוד על השלכותיהן לימינו ובימינו (המבקש להרחיב דברים בעניין זה יוכל לעיין במאמרי, "למהות השררה במשפט העברי", קובץ הציונות הדתית תשס"ב, עמ' 500-488).


שרים ומשפט - ולא בזיקה הנוכחית


בלשון המקרא משמשת ה"שררה" כשם נרדף ל"מלוכה" ול"שלטון", לעתים בכוח הזרוע. כך, לדוגמה, נאמר אצל אבימלך (שופטים ט', כ"ב): "ויָשַֹר אבימלך על ישראל שלש שנים", ובהקבלה למלכות: "הן לצדק ימלוך מלך, ולשרים למשפט יָשֹרוּ" (ישעיהו ל"ב, א').

זיקה זו שבין השר והמשפט, ניכרת גם בדברי העברי למשה רבינו: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" (שמות כ', י"ד), ובכינוי "שופטים" שבו נתעטרו מנהיגי העם ב"תקופת השופטים", שמכוון כלפי תפקידי הנהגה ולא כלפי תפקידי שיפוט והערכה במחלוקות שבין איש לרעהו, כשם שנתייחד בימינו ל"שופט". (ומקל וחומר שהזיקה בין שר ומשפט אינה מכוונת כלפי העמדתם של שרים לדין...)

המקרא רואה ב"שררה" ממד מובהק של שלטון על אחרים. ומכאן תלונתה של עדת קורח כנגד משה רבינו: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ... כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" (במדבר ט"ז, י"ג).

הצד השווה שבכל לשונות ה"שררה", שמבטאים הם שלטון על אחרים. ומכאן גם ציוויו של המלך אחשוורוש, בדבר שררתו של איש על אשתו: "להיות כל איש שורר בביתו" (אסתר א', כ"ב), שלא ברור אם בלשון רצינית נאמר, שמא בלשון שחוק. מכאן גם דימויו של ה"שר" כאיש מורם מעם, יחיד סגולה, הרוכב על הסוס בשעה שעבדיו-נתיניו מהלכים על הארץ (קהלת י', ז').

ההיבט השלטוני של ה"שררה" הועתק גם לתחומי חיים אחרים. כך בצבא, "ופקדו שרי צבאות בראש העם" (דברים כ', ט'); וכך במערכת המשפט, בעצתו הטובה של יתרו למשה חתנו: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוהים, אנשי אמת שונאי בצע. ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות" (שמות י"ח, כ"א-כ"ב).


השררה - תמיד בשניים


אכן, כפי שאמר הלורד אקטון, "הכוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". באין רואה, קיים חשש שהשר ישכח מאין בא ולאן הוא הולך, מה תפקידו ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון, וישתמש בשררתו לא לשם שמיים ולא לשם הציבור שלשמו הוא צריך לפעול.

יתר על כן: בהעדר בקרה ראויה ושקיפות, עשוי ה"שר" לנצל מעמדו לרעה. לפיכך קבעו כבר חכמים הראשונים כלל גדול שנתקבע במשנה (שקלים ה', ב'): "ואין עושין שררה על הציבור בממון פחות משנים", כך בגרסת כתב יד קויפמן (והיא הגירסה המשובחת של המשנה), ובנוסח שבמשנת כתב יד ליידן: "ואין עושין שררה על הציבור פחות משניים", היינו בכל דבר ועניין, ולא רק בדברים שבממון. עשיית ה"שררה" בשניים נועדה ליצור מנגנון פיקוח של איש אחד על רעהו, ולמנוע ניצול השררה לרעה.

הכלל הגדול של המשפט העברי, שמבטא את מהותה של שררה, בא אגב מעשה מופלא שנזכר בתלמוד (הוריות י', ע"א-ע"ב): "רבן גמליאל ורבי יהושע הוו אזלי בספינתא [=היו מפליגים בספינה]. בהדי דרבן גמליאל הוה פיתא. בהדי רבי יהושע הוא פיתא וסולתא [=עם (ביד) רבן גמליאל הייתה פת. עם רבי יהושע היו פת וסולת]. שלים פיתיה דרבן גמליאל. סמוך אסולתיה דרבי יהושע [=נגמרה הפת שבידי רבן גמליאל, וסמך על הסולת שביד רבי יהושע]. אמר ליה [=אמר לו, רבן גמליאל לרבי יהושע]: מי הוה ידעת דהוה לן עיכובא כולי האי דאיתית סולתא [=וכי היית יודע שנתעכב כל כך עד שהבאת אתך סולת]?

"אמר ליה [=אמר לו, רבי יהושע לרבן גמליאל]: כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את הספנים, ואמרתי שמא יעלה ויתעה אותנו. אמר ליה [=אמר לו, רבן גמליאל לרבי יהושע]: כל כך [=הרבה חוכמה] בידך ואתה עולה בספינה? אמר ליה [=רבי יהושע לרבן גמליאל]: עד שאתה תמה עלי, תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה: רבי אלעזר חסמא, ורבי יוחנן בן גודגודא, שיודעין לשער כמה טיפות יש בים, ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש. נתן דעתו להושיבם בראש. כשעלה [=רבן גמליאל ליבשה], שלח להם ולא באו. חזר ושלח ובאו. אמר להם [=רבן גמליאל]: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם! שנאמר (מלכים א', י"ב): 'וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה'".

כלל גדול זה, שלפיו ה"שררה" אינה צריכה להיות מנוף לצבירת כבוד אלא להפך, פתח לעבודה קשה למען הציבור ובשירותו, קיבל ביטוי בהרבה ממקורות חז"ל. כך, לדוגמה, בדברי התלמוד במסכת פסחים קי"ג, ע"ב: "ארבעה אין הדעת סובלתן: אלו הן: דל גאה, ועשיר מכחש, וזקן מנאף ופרנס מתגאה על הציבור בחינם".

ופירש רבי יעקב עמדין, מחכמי אשכנז המאה הי"ח בהגהותיו למסכת פסחים: "נראה לי דבכל גוונא [=בכל אופן שהוא] - 'בחנם' קרי לה, לפי שהגדולה באה לו מחמתם, כדאמרינן (ברכות ל"ב, ע"א): כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל?".


לא לברוח מן האחריות


כמה יפים הם דברי הרמב"ם במשנה תורה (הלכות סנהדרין פ"ג, ה"י): "כך היה דרך חכמים ראשונים בורחים מלהתמנות, ודוחקים עצמם הרבה שלא יישבו בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמותם, ושאם יימנעו מן הדין - תקלקל השורה. אף-על-פי-כן לא היו יושבים בדין אלא עד שמכבידים עליהם העם והזקנים ופורצים [=מפצירים] בהם".

והוסיף עליו רבנו מנחם המאירי: "לעולם יהא הדיין או הפרנס או שאר הממונים נזהרים שלא תזוח דעתם עליהם במינויים, אלא כל שכן שישפילו עצמם ויהיו יראים על נפשם מעונשי הדין או המינוי, ויתמיד במחשבתו מה שנאמר (איוב כ') 'אם יעלה לשמים שיאו' וכו' וכן 'כי לא לעולם חוסן' (משלי כ"ז)".

ונחתום בדבריו הנוקבים של רבי אלעזר פאפו, פוסק ורב בקהילה הספרדית בבולגריה וברומניה בראשית המאה ה-19, בעל ה"פלא יועץ", שכתב בספרו:

"ממונה על הציבור צריך שיפקח עיניו על עסקי ציבור בכל לבבו ובכל נפשו, ויניח עסקיו לעסוק בצרכי ציבור, שהרי אמרו (ירושלמי, ברכות פ"ה, ה"א) 'העוסק בצרכי רבים כעוסק בתורה דמי (דומה)'. וצריך שיהא זריז ומהיר במלאכתו מלאכת שמים, לא ישקוט ולא ינוח כי אם כילה הדבר, ומצווה הבאה לידו אל יחמיצנה. ויעשו כל מעשיהם בצדק ובמשפט בסדר ואופן יפה לצאת ידי שמים וידי בריות.

"ואם לא יוכל לצאת ידי כל הבריות, והימצא יימצאו אנשי ריקים ופוחזים שמדברים תועה [=דופי, גנאי] עליהם - לא יחושו ולא יקפידו, שגם משה רבינו עליו השלום לא יצא ידי חובת עם ישראל, 'וידבר העם באלקים ובמשה' (במדבר כ"א, ה'). רק יעשו מעשיהם לשם שמים. ואל יאמר אדם: מה לי ולצרה הזאת! שאם כה יאמרו כולם, נמצא עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה... ומה טוב ומה נעים שממוני הזמן לא יסמכו על בינתם ויחלקו כבוד אל הזקנים ושרי העיר ויתייעצו עימהם על כל דבר ודבר 'ותשועה ברוב יועץ' (משלי י"א, ד'; כ"ד, ו')".