כפי שלימדנו מורי ורבי, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט פרופ' מנחם אלון ז"ל, בספרו המונומנטלי על המשפט העברי, "המשפט העברי הרי הוא חלק מכלל ההלכה העברית". ואם בקצירת האומר נתייחס למשפט העברי כאל החלק הנורמטיבי של התורה שבעל-פה, הרי שעולם ההלכה ומקורותיו העשירים והענפים, כוללים ים של "דברי חוכמה ומוסר, ענייני הגות ותוכחה. ההלכה מקיפה את כלל ההוראות בעולמה של היהדות, הן הדינים הקשורים במצוות של בין אדם למקום והן ההלכות הבאות להסדיר את היחסים שבין אדם לחברו".

רגילים אנו לשזירת חלקים נורמטיביים של המשפט העברי, בין חקיקה, בין בפסקי דין, בין מכוח חוק יסודות המשפט, בין כהעשרה, אסמכתא והעמקה, וכך במאמרים, מחקרים ועוד. אלא שלעיתים יפה גם שזירה של חלקים שאינם דווקא מלב-ליבה של העשייה הנורמטיבית של המשפט העברי, ודוגמה לכך תובא להלן, מתוך מקרה שהתגלגל לפתחנו.


ריבית פיגורים בלי פיגור


מעשה שהגישו העוררים, יצחק ולאה כהן, ערר בשני עניינים. עניין אחד, בו לא נעסוק כאן, הוא טענות שטענו כנגד שומה מכרעת. עניין שני הוא טענות כנגד ריבית פיגורים בשיעור של 0.75% לחודש, שהושתה עליהם על-ידי הוועדה המקומית על יתרת סכום היטל ההשבחה שנותר להם לשלם על-פי השומה המכרעת. העוררים ביקשו כי ועדת הערר תעשה שימוש בשיקול הדעת המוקנה לה בסעיף 16 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, ותפחית את ריבית הפיגורים.

השתלשלות העניינים באותו מקרה - ייחודית היתה. יומיים לאחר שהעוררים חתמו על הסכם למכירת בניין ברחוב סוקולוב 87 בהרצליה, הם פנו לוועדה המקומית על-מנת שתערוך שומת היטל השבחה, ואף שילמו באותו יום מקדמה בסך 3,000 שקל על חשבון היטל ההשבחה. בנוסף, כאשר קיבלו לאחר מכן את שומת היטל ההשבחה, הם שילמו תוך שבועיים, היינו בתוך המועד הקבוע בדין, סכום של למעלה ממיליון שקל, שהיה גבוה מהסכום שהיה שנוי במחלוקת בין הצדדים, וגבוה מסכום היטל ההשבחה הנומינלי.

למרות זאת, הוועדה המקומית חייבה את העוררים בריבית פיגורים, ממועד חתימת ההסכם ועד למועד התשלום בפועל. העוררים טענו, כי לא השתהו ולא התעכבו בשום שלב, וכי ההפך הוא הנכון. הם אלו שפנו מיוזמתם מיד לאחר החתימה על הסכם המכר וביקשו לקבל שומת היטל השבחה, ואף הזדרזו ושילמו גם מקדמה, וגם סכום הגבוה מהסכום שלא היה שנוי במחלוקת. לכן אין כל מקום להשית עליהם ריבית פיגורים. הוועדה המקומית טענה, כי החוק מחייב אותה לגבות ריבית פיגורים בגין יתרת היטל ההשבחה שלא שולם, וכן טענה שלא דווח לה במועד על הסכם המכר.

בהחלטתנו בעניין זה, סקרנו את מטרתה של ריבית הפיגורים שנקבעה בחוק לעניין היטל השבחה שאכן ריבית חריגה היא. אמרנו בין היתר, כי מטרתה של ריבית הפיגורים הקבועה בסעיפים 16-15 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה, היא ליצור תמריץ לאזרח לדווח במועד על עסקות מכר במקרקעין ולשלם את תשלום החובה המוטל עליו (היטל השבחה) במועד הקבוע בחוק. התמריץ שנקבע בחוק, תמריץ כלכלי הוא במובן זה, שמדובר בריבית עונשית: ככל שישתהה ויתעכב האזרח במילוי חובת הדיווח המוטלת עליו, ילך ויתפח הסכום בו חב הוא על-פי דין לרשות.

כאשר מתבקשת ועדת הערר לעשות שימוש בסמכותה שבסעיף 16 לתוספת השלישית ולהפחית את ריבית הפיגורים הקבועה בדין, עליה לבחון ראשית האם מדובר בתשלום ששולם באיחור - היינו למעלה מ-30 יום מהמועד שבו נודע לעוררים על חיובם בתשלום. שנית - אם שולם התשלום באיחור - האם מדובר בעיכוב או השתהות של החייב או שמא של המשיבה, או שמא אין מדובר בנסיבות של עיכוב או השתהות שמקורם בצד כלשהו, ועוד כיוצא באלו נסיבות כל מקרה ומקרה הבא לפנינו.


"לשון זירוז מיד ולדורות"


אלא שהתגלגלו הדברים כך, שהתיק נדון בפנינו בשבוע שבו עתידים היינו לקרוא בסדר פרשת צו, ועוד יותר התגלגלו הדברים כך שהעוררים הזריזים - כהנים היו, ואולי על כגון דא כבר אמרו ש"אין שום אבן נזרק כי אם בזמן ומקום הראוי לו" (פרי הארץ, ר' מנחם מנדל מוויטבסק). אשר על כן לא ניתן היה שלא לקשור את הדברים גם בהחלטתנו. שהרי המילה הפותחת את הפרשה - "צו" - לשון ייחודית היא, ונדרשו הפרשנים לכך מדוע נפתחה הפרשה במילה זו ומה משמעותה. את הדברים שמענו כאמור באותו שבוע. אולם, כידוע, קצב הוא משל עצמו למועד פרסומה ויציאתה של ההחלטה, ומשהגענו לסדר "אמור" יצאה ההחלטה, וכך קשרנו בין הדברים, ואמרנו בהחלטתנו:

"השתלשלות העניינים במקרה שלפנינו, מעלה את שקראנו אך לפני שבועות ספורים בפרשת השבוע, מספר ויקרא, בפרשת צו, אשר פותחת במילים 'צו את אהרון ואת בניו לאמר' (ויקרא ו', ב') והנה לנו מקצת מתורת כהנים, אשר המה גם העוררים, שכן המילה 'צו' איננה שכיחה במקרא (ככל הנראה מופיעה רק תשע פעמים). לכן נדרש המדרש לעמוד על משמעות מילה זו, כפי שמפרש שם רש"י על אתר (על-פי תורת כהנים, פרשתא א', אות א'):

"'אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון: וביותר צריך זירוז במקום שיש בו חסרון כיס'. נעיר כי במקום אחר נאמר, וידוע הוא, כי 'כהנים זריזין הם' (למשל - גמרא במסכת חולין דף קכ"ג, ע"ב; ירושלמי, שקלים פ"ב, ה"ב). אם כן, נשאלת השאלה למה נדרש גם ציווי נוסף לכהנים - מדוע לזרז את המזורזים? אלא שבאה המילה 'צו' ללמדנו, כי גם כאשר קיימת חובה לעשות, הרי שכל עוד היא עומדת בתוקף, יש חובה לקיימה ולעשותה במהירות, מכאן גם מקור הביטוי - אין מזרזין אלא למזורזים.

"כך גם בענייננו - כאשר יש חובת תשלום היטל השבחה, באות הוראות התוספת השלישית לחוק ללמדנו, כי על החייב בתשלום להזדרז ולמהר לשלמו. אלא, שכאמור, במקרה שלפנינו, הכהנים יצחק ולאה, המה העוררים, אכן פעלו ככהנים וזריזים היו במקום שיש בו חסרון כיס כבענייננו, ויומיים לאחר החתימה על הסכם המכר כבר פנו בבקשה לעריכת שומת היטל השבחה וכבר אז שילמו מקדמה. ולא זו אף זו, אלא שכשבועיים ימים בלבד לאחר קבלת השומה, שילמו את חלקה הגדול, ומשניתנה השומה המכרעת, שוב, כעבור כשבועיים ימים בלבד, שילמו את יתרת היטל ההשבחה שנותרה לתשלום על-פי השומה המכרעת".

לכן גם נדחתה טענת הוועדה המקומית לפיה לא ידעה על הסכם המכר, כמפורט שם בהמשך. סיימנו את ההחלטה באומרנו: "אין ספק כי במקרה שלפנינו פעלו העוררים כדין וכנדרש ואף למעלה מכך, על דרך האמור לעיל, ככהנים זריזים הם, ואין מזרזין אלא למזורזים". סופו של דבר עשינו שימוש בסמכותנו בנסיבות העניין, והפחתנו את ריבית הפיגורים וסכום יתרת היטל ההשבחה נשא הפרשי הצמדה בלבד.

כידוע, מועדי הדיון בעררים נקבעים באופן אקראי ולפי סדר קליטתם. ודאי שאינם נקבעים, לא לפי שמות הצדדים או ענייניהם, ודאי וודאי שלא לפי סדר פרשיות השבוע. והנה "נזרקה האבן" הן לעניין המקרה, הן לעניין פרשת השבוע, והן לעניין שמות העוררים, וכך על-מנת שיעלה בידינו לשזור בהחלטתנו ממקורותינו, גם כאשר אין מדובר בעניין נורמטיבי שבמובהק מתוך המשפט העברי. ואולי גם מכאן יוכלו אחרים לבוא וליטול לעתיד ולפתח בסוגיה "שאין מקרה בעולם כלל..." ("אמונה וביטחון", פרק ב', החזון איש), ואידך זיל גמור.