עד המלך

לפי הסקרים יצביעו יהודי אנגליה בבחירות הקרובות בעד קמרון, גוי העוין את ישראל פחות מאשר מיליבנד היהודי. יהודי ארה"ב, לעומת זאת, מחבקים את אובמה ביודעם שליבו עם אויביה של מדינת היהודים. כאשר יצאה מבית הכנסת בפריז הזמנתו של ראש ממשלת ישראל ליהודי צרפת מוכי האנטישמיות והטרור, כי זאת הפעם יש להם בית חם לשוב אליו, היא נתקלה - בצד התשואות - גם במתנגדים יהודים שביקשו להסיר כל ספק מצרפתיותם הצרופה. ויהודים בעולם, בעיקר בתקשורת ובאקדמיה, משליחים בנו ברקים ורעמים ואף קוראים לחרם על ישראל. בראש כולם - "ג'יי-סטריט", ארגון אמריקני רב-כוח, המשמש כתמונת-ראי לאייפ"ק, השדולה היהודית הגדולה: כשם שזו עומדת לימין ישראל, כך זה - לימין הממשל האמריקני בעמדותיו וביוזמותיו האנטי-ישראליות.

כך חזרה לסדר יומה של מדינת היהודים שאלת יחסיה עם יהדות הגולה. תזכורת: רק בעקבות השואה התקבע בעם היהודי מעמד הבכורה של ארץ ישראל. קטסטרופה פחותה מכך לא הספיקה כדי לשכנע את מרביתו שהציונות היא הפתרון ל"צרת היהודים".

הרצל ביקש לכנס את הקונגרס הציוני הראשון במינכן, אך נתקל בהתנגדותו הנמרצת של רב העיר, שחשש פן יוטל ספק בנאמנותם המוחלטת של היהודים לגרמניה. רבים חשבו שהציונות יותר מחוללת אנטישמיות מאשר פותרת אותה. הרב הראשי של וינה אפילו הציע להרצל להתאשפז. את הקונגרס נאלץ לקיים בבאזל - בקזינו.

גילויי אימי השואה השתיק את האנטישמיות בעולם לכמה שנות חסד וגם בעם היהודי שררה הרמוניה, תחילה מסביב למאבק על המדינה היהודית ואח"כ על ביסוסה בצעדיה הראשונים. נוצר מעין קונסנסוס, שהמדינה תקלוט את יהודי "ארצות המצוקה" ותניח ליהודי "ארצות הרווחה." האחרונים יספקו את התרומות לקליטת "הפליטים". אצל גויים בגיא ההריגה האירופי, וביניהם לא מעט שונאי ישראל, צצה תופעה פרברטית של הערצת מדינת ישראל דווקא בגלל הכוחנות ה"לא יהודית" שייחסו לה. כל זה נגמר אחרי ניצחון ששת הימים, שהשליט את היהודים על כל אי' המערבית.

העולם המערבי השלים עם ריבונות יהודית זערורית, סמלית, בארץ הקודש, אך לא עם עוצמה יהודית ממשית ופחות מכל - עם ירושלים יהודית. כך נולדה, לזמן מה, האבחנה בין אנטי-ישראליות לאנטישמיות והתהפכו היוצרות: הישראלים, הכובשים והמתנחלים, הפכו ל'רעים', והיהודים - ובמיוחד "הנאורים" שבהם, הנלחמים "בכיבוש" - נשארו 'הטובים'. יהודים שהשתתפו בחגיגה הזאת ודימו לעצמם שקריאת "הכו בישראלים" תשכיח את הקריאה הישנה "הכו ביהודים!", הועמדו עד מהרה על טעותם: השנאה הייתה תמיד ליהודים, ודווקא לאלה הגרים בתוכם. רק שלזמן מה, "התקינות הפוליטית" הרשתה לבטא את האיבה הזאת רק כלפי היהודים הישראלים, אולם את הכוונה האמיתית הבין כל גוי. רק היהודים, כרגיל, לא רצו להבין, אך כעת כבר "מסבירים" להם. האנטישמיות, אלימה ואף טרוריסטית, חזרה "לתקנה": יהודים או "ישראלים", אחת היא!

הגיע הזמן למדינת ישראל לבחון מחדש את עמדתה. התנועה הציונית של טרום המלחמה (והשואה) עסקה בלוחמה פעילה למען שלילת הגלות. האם המדינה, יוצאת חלציה, צריכה להיכנס לנעליה, או שמא - לעמוד מן הצד? ועד כמה מותר למדינה בתור שכזאת לקרוא לאזרחי מדינה אחרת לעקור מארצם לארצה, גם כשהם יהודים?

בשני מקרים נראה לכאורה, שהתשובה ברורה: יהודי שהתרחק ואינו רוצה שיקשרו אותו ליהדותו, לטוב ולרע, יש לכבד את רצונו ולהתייחס אליו כאל זר. לעומת זאת, מי שמעמיד את היותו יהודי לרשות אויבי ישראל ומשמש להם כ-"עד המלך", ראוי שיתייחסו אליו על-פי הפיסקה בתפילת שמונה - עשרה המתחילה במלים "ולמלשינים אל תהי תקווה..."