רטרוספקטיבה

היו זמנים שעשינו אהבה
בלי שום הכנות
ובלי תנאים מוקדמים:
על השיש במטבח
על המרבד בסלון
על שולחן הכתיבה
באמבטיית-קצף
מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים
גם של תיאטרון
במיטה דשנה בחדר השינה
בסתיו – על מצע של שלכת
באביב ובקיץ – בַּיָּם
וגם
תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן
בפרדס או בגן
אפילו בחורף תחת שבר-ענן
כשבגלל הרעמים לא שמענו
שגמרנו –

אם היינו יודעים
אז
מה שאנחנו יודעים היום
לא היינו משקיעים
כול-כך הרבה זמן יקר
בלתי-הפיך
ובלתי-חוזר
בדברים שאינם קשורים לאהבה
כמו למשל
להיות רִווחי

אבל כמו כול
או לפחות רוב
בני-האדם
היינו
חלק מֵהָעֵדֶר:
הלכנו לגן-חובה
הלכנו לבית-ספר יסודי
הלכנו לגימנסיה
והלכנו לצבא
שֶׁבּוֹ אוי למי שמנסה
לא להיות
חלק מהעדר

וכשסוף-סוף השתחררנו
הלכנו כמו חלק מהעדר
להמשיך ללמוד
בכול מיני מיסגרות עֶדְרִיוֹת
כדי שנוכל לעבוד בעבודות
מה שיותר קלות
מה שיותר בטוחות
ומה שיותר משתלמות
מבחינה כספית
וזה לא רק לא
עבודת-אדמה
למרות שזה עלול להישמע
אבסורד גמור כשמדובר בעֵדֶר
שאמור להיות הכי קרוב
והכי קשור
באופן טבעי
לאדמה...

בקיצור: היינו בסדר
בעיני כול או לפחות רוב
בכירי העדר ועוזריה
ובזכות זה שהִתמדנו בעבודות
שבהן הציפורניים נשארות נקיות
וצברנו ותק וקידומים
הפכנו בעצמנו באופן טבעי
למשכוכיות
מהזן הכי מוביל
והכי עסוק
והכי קפדן
עד שבקושי היה לנו זמן
להשתין וכו'...

עד שיום אחד
באמצע מַעֲבָר שיגְרתי
בראש עדר כזה
או אַחֵר
משום מקום א'
לשום מקום ב'
יצא לנו במקרה להתעכב
ליד בור-מים שהתברר
שהוא נטוש ויבש
ורק אני משום מה
החלטתי אז לקרוא לתוכו:
"הלו-הלו – יש שם מישהו?"

להפתעתי העצומה
נעניתי מִתוכו בקוֹלִי
"מוּ מֶה מוּ"
וכך פתאום לראשונה
וזה היה נורא
הִכתה בי ההכרה
הקרה האכזרית
הבלתי-הפיכה
שכּול השנים לטוב ולרע
אני חלק מֵעֵדֶר –

לא עוד!...
אַחֲרֵי כמה ימים ולילות
של לבטים וביעותים
החלטתי שעדיף להיות
גולה בר-דעת בְּאֶרֶץ-נוֹד
מאשר בהמה מוגנת כביכול
בגן-עדן של שוטים!

למזלי
בעודי מנסה לשׂרוד
לבדי בְּאֶרֶץ-נוֹד
(רחוק עד כמה שניתן
מעדרֵי בני-אדם
מוגנים פחות או יותר
על-ידי כול מיני
משכוכיות-שַׁרְלָטָנִיּוֹת)
פגשתי שם
או ליתר דיוק
אֵי-שָׁם
בָּךְ
והתברר שגם אַתְּ הִגעת
לאותה הכרה
לאחר שקראת במקרה
לתוך בור-מים נטוש ויבש אַחֵר
"הלו-הלו
יש שם מישהו?"...

העניין הוא בזה
שהזמן אף פעם לא מתחשב
בעובדה המצערת והמדכדכת
והמתסכלת והמכעיסה
והמקוממת והמטומטמת
שאנחנו מאבדים כל-כך הרבה זמן
עד שאנחנו יורדים לסוף דעתנו
עד שאנחנו מבינים סוף-סוף
פחות או יותר
אֶת כוונת המשורר...