כשלי מלחמת לבנון השנייה

סרטו של רביב דרוקר על מלחמת לבנון השנייה, בו נוטלים חלק שלושת האנשים המרכזיים בניהולה של המלחמה - ראש הממשלה לשעבר אולמרט, שר הביטחון לשעבר עמיר פרץ, והרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ - הוא מסמך עיתונאי ראוי לכל הערכה. מעבר לכל ההיבטים הצבאיים-מדיניים, יש בראיונות שהעניקו שלושת השחקנים המרכזיים במלחמה, כדי להבין את הדינמיקה האישית אשר שררה באותם הימים בצמרת המדינה. עם זאת, יש לקבוע שדוח וינוגרד אשר פרסמה ועדת החקירה שהוקמה לאחר המלחמה הקרויה על שמו של מי שעמד בראשה, השופט וינוגרד, נגע כמעט בכל ההיבטים שהתגלו בסרטו של דרוקר. עבור אלה שלא עלה בידם לקרוא את מלוא הדוח, את העדויות השונות של אלה אשר הופיעו בפני הוועדה, אין ספק שפרקו הראשון של הסרט שהוקרן, הוא מסמך ציבורי מצמרר.

רבים מבין הפרשנים והמומחים הבליטו את דברי הרמטכ"ל באשר למוכנות פיקוד הצפון למלחמה. חלוץ אמר בריש גלי שגדי איזנקוט, אז ראש אגף המבצעים במטכ"ל, והיום רמטכ"ל, הזהיר את חלוץ שמא פקודות היורדות אל השטח לא בטוח שהן תתבצענה. הרמיזה הייתה לפיקוד הצפון. אם הדברים נכונים, כי אז יש כאן כשל נוראי. אלא שמה שלא נאמר בכתבה הוא מה שדוח וינוגרד קבע בצורה ברורה ביותר: "צה"ל הגיע למלחמת לבנון אחרי שנים ארוכות ללא מלחמה ממש, שלא לדבר על היעדר ניסיון בסוג מלחמה חדש שהיה א-סימטרי ורב-עוצמה, נגד אויב מהסוג הייחודי למדי של חיזבאללה" (עמ' 267). זהו הכשל הגרוע יותר מכל הכשלים האחרים. הצבא לא היה מוכן למלחמה. הסיבות כתובות באותיות קידוש לבנה בדוח: "ההתרכזות בזירה הפלשתינית כזירה עיקרית, והנטל הגדול שהוטל על הכוחות הסדירים וכוחות המילואים בזירה זו, גרמו גם לכך שבפועל - וכן גם בתפיסה - הוזנחו יסודות של תפיסת ההפעלה בעימות 'רגיל', או אף במרכיבי העימות מול חיזבאללה, שהיה שונה משמעותית מן העימות בזירה הפלשתינית" (עמ' 273).

זאת אומרת שצה"ל היה עסוק עד מעל לראשו בשיטור בשטחים הפלשתינים תוך הזנחה פושעת של האיומים האחרים העלולים להתפתח בגזרות אחרות. מרבית זמנן של היחידות הקרביות, בסדיר ובמילואים, הוקדשה לאימוני שיטור ומלחמה בעצימות נמוכה מול ארגוני הטרור בשטחים. אין תמה, אם כך, שצה"ל נתפס בלתי מוכן למלחמה מול חיזבאללה בלבנון על-אף שלכאורה המדובר גם במלחמה בעצימות נמוכה. לא כך במציאות. דוח וינוגרד קובע: "למטכ"ל לא הייתה בפועל תוכנית אופרטיבית שלמה ועדכנית למלחמה בחזית לבנון. התוכנית המבצעית בתוקף הייתה תוכנית 'מגן הארץ'. נוהל הקרב לשימור התוכנית המטכ"לית הזו נפסק ברמת המטכ"ל כשנה וחצי לפני המלחמה".

חובבנות גרידא

כל ההתייחסות של ממשלת ישראל, כולל שר הביטחון, ושל הצבא ובראשו הרמטכ"ל הייתה חובבנית לחלוטין ביחס למה שעלול להתפתח, ועוד יותר מכך לקיצוצים שהונחתו על הצבא מבלי שהקברניטים הצבאיים הרעישו עולמות. ההשלמה עם הקיצוץ בתקציב הביטחון הביאה לתיעדוף של הצבא במה להשקיע, ומתברר שהיה כאן שיקול מוטעה לחלוטין. וכך וינוגרד: "הקיצוצים בתקציב הביטחון גרמו לצה"ל, בהתאם לתיעדוף שהוא עשה לפי שיקול דעתו, לקצץ באימונים ובתרגילים, בכוחות הסדירים ובכוחות המילואים כאחד... נכון לצה"ל לקחת סיכון מחושב ולבנות על אפשרות להיערכות צה"ל למערכה/מלחמה, כולל השלמת פערים באימונים ובהצטיידות, במקרה שהדבר יידרש" (עמ' 277). ההימור היה בבחינת "יהיה בסדר" הכה מוכר לכולם.

כדי להמחיש עוד יותר את הכשל, הנה אחת המסקנות המכריעות בדוח שייתכן שהרמטכ"ל לא היה מודע לה: "הסוגיה של איכות מפקדים בכל הדרגים והכשרתם המקצועית - ליוותה את צה"ל שנים רבות והיא לא הייתה ייחודית למלחמת לבנון השנייה. אין מחלוקת כי רמה גבוהה של מקצועיות, הן בלחימה באופן כללי והן במקצוע המיוחד בו מתמחה המפקד, היא תנאי הכרחי לתפקוד טוב ואפקטיבי של צה"ל. כאמור, לא בחנו לעומקה את הסוגיה של הכשרת המפקדים והלוחמים בצה"ל, כמו גם את ההכשרה של קציני מטה המופקדים על הערכות מצב, עיצוב ותכנון. עם זאת, בחומר העדויות שקיבלנו היו ראיות לא מעטות לכך שלחולשות בנושאים אלה היו השלכות חשובות למלחמת לבנון. אין גם ספק כי ירידה ברמת התרגולים והאימונים, כמו גם בהיקף ההכשרות המקצועיות פגעו קשות מאוד ביכולתו של צה"ל להיות מוכן לאתגרים שהצפון מציב".

שיחות רבות מאוד עם מפקדים בכירים ואנשי משרד הביטחון הביאו אותי למסקנה שלא מן הנמנע שנושא הכניסה הקרקעית נדחה ונדחה פעמים אין-ספור מתוך חשש למפולת ולנפגעים רבים. החלטתו של הרמטכ"ל לנסות ולפגוע קשות מאוד בתשתיות על-ידי חיל-האוויר הייתה, לעניות דעתי, נכונה בנסיבות שצוינו לעיל. הדרג המדיני חשש למספר נפגעים גדול ולכן לא מיהר לאשר פעילות קרקעית כאשר לכל ברור שהכוחות אינם מוכנים למלחמה. כשכבר נעשה הדבר, אנו יודעים מה קרה בדיוק. החששות התאמתו, לדאבון הלב.

נסיים כאן ונסיק: תהליכי קבלת ההחלטות לפני מלחמת לבנון השנייה, עוד בתקופתם של שר הביטחון, מופז, ושל הרמטכ"ל יעלון, היו תהליך קלוקל ובלתי סדור. הדרג המדיני שמעל לשני בעלי תפקידים אלה נושא באחריות לא פחותה למצבו של צה"ל לקראת העימות בלבנון. העיסוק בשטחים ושינוי מובהק של ייעוד צה"ל מצבא שאמור להתאמן למלחמות לתפקידי שיטור, כל אלה פגעו קשות ביכולתו של צה"ל לבצע את המוטל עליו. ועם זאת, אסור להתעלם מן העובדה שלמרות כל הנאמר על מלחמת לבנון השנייה, אנו עומדים כיום מרחק של תשע שנים שקטות למדי מאז אותו אירוע. ההרתעה שצה"ל הצליח ליצור, גם במחיר נוראי, עדיין תקפה. בל נשכח את דברי נסראללה לאחר המלחמה לפיהם לו היה יודע את היקף התגובה של צה"ל, היה מכלכל את צעדיו אחרת לחלוטין.