במרכז "נא לגעת" בנמל יפו התקיים ב-7 למאי השנה כנס החרות שאורגן ע"י מרכז אנד ראנד בישראל, "התנועה הליברלית החדשה" ועוד ארגונים. הכנס משך אליו פחות משתתפים לעומת שנה שעברה (להערכתי פחות מ-200).
מוטי הינרייך (ממייסדי "התנועה הליברלית החדשה", שבעברו היה פעיל מרכזי ב"תנועת עצמאות") טרח להביא מגבת תכלת מהבית שתשמש כים, כדי להדגים מאחוריה בנייה ליד קו המים, תוך שהוא נעזר בכפיסי עץ - כבתים. בהרצאה מהודקת וחד-משמעית על נושא הפגיעה או אי-הפגיעה בנוף בשל בנייה.
במבואה הוצבו דוכני ספרים, באחד מהם נמכר הספר ש"לא יעבדו עליכם" של
נחמיה שטרסלר, שגם נתן הרצאה ממוקדת ומבדרת על החוקים (לבזבוז למשל) שמצא בכלכלה, כמו חוק ציץ' הקובע שיש לקצץ במקום הכי כואב. הוא ציין בצדק, שבחוק זה נעשה שימוש רב ע"י צה"ל ומדובר בתקציבי עתק. גם יהודה הראל מכר את ספרו ובפומבי התוודה על תפיסת העבר הכלכלית השגויה שלו.
למותר לציין, שגם למרכז" אנד ראנד" כמו גם "המרכז הישראלי קידום חברתי וכלכלי", שבראשו עומד דניאל דורון, מראשוני המצדדים בכלכלה חופשית בישראל (דומני שהראשון או לפחות בין הראשונים היה התעשיין והאספן סם דובינר), כמו גם "מכון ירושלים לחקר שווקים" שהתפרסם בזכות מחקריו של ד"ר זאב גולן ( שהינו עמית בכיר במכון) - היו דוכנים.
אבל מי שחיפש בשורה לאומית-פוליטית התאכזב. כל הארגונים וההוגים היו מקובעים בתפיסה אודות היות ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, לה יש מאפיינים יהודים ברורים כמו: דגל והמנון שפה יהודית וחוק השבות. אף אחד כבר לא זוכר שכשהוקמה המדינה, התכנסה ועדה לדון בדגל של המדינה כאשר הדגל הכחול לבן היה הדגל של התנועה הציונית ובשל הריבונות היה מקום לבדוק איזה דגל ראוי שיהיה למדינה. אומנם הוסכם שוב הדגל הציוני, אבל אין הוא כשלעצמו מובן מאליו.
שנית גם המנון המדינה הוא המנון של קהילות יהודיות הנמצאות ממערבה לה, ואין מדובר מבחינה התוכן בעם החי בארצו. שלישית, השפה העברית או הישראלית, איננה שפה יהודית, כלומר שפה חובקת כל שדברו יהודים כשפה יומיות בקהילותיהם מחוץ לישראל. זאת ועוד, בישראל הרי נוצרה תרבות עברית או עברית - ישראלית והיא עומדת בפני עצמה ואינה שלוחה של איזו שהיא קהילה היסטורית בתפוצות, הגם שיש המשכיות אצל אותם חוגים מסורתיים האוחזים בדת.
חוק השבות כיום הנו למעשה הצהרה אנכרוניסטית, כי כל יהודי באשר הוא יכול להגיע לישראל, דבר שאינו מצדיק את החוק המאפשר לו לקבל אזרחות ישראלית באופן אוטומטי. לו ישראל הייתה מדינה נורמלית היה בה מעמד אזרחי שווה ומלא לכולם, ללא הבדל דת ומוצא אתני, וכולם היו אזרחים ישראלים השווים בפני החוק, כבני הלאום של המדינה.
ילידי הארץ היו מקבלים אזרחות ישראלית מתוקף ישיבה ולא שבות, ואני שנולדתי בארץ לאב שנולד בארץ, אינני רואה עצמי כמהגר אליה אלא כיליד הארץ.
מבחינה התפיסה הליברלית ביחס ללאומיות, כלל האזרחים מהווים את לאום המדינה, הלאומיות נגזרת למעשה מהאזרחות, ומכאן תביעת עמותת " אני ישראלי" ( שלמען השקיפות אציין שאני חבר בה) להכרה בלאום הישראלי. אבל תפיסה זו רחוקה מאוד מהליברלים - האורגנים שהשתתפו בכנס זה. הם מאמינים שיש לאום יהודי, שראוי שיהיה לו חוקי התאזרחות משלו, מה גם שיש לו תרבות משלו. וכך בדיון על דת ומדינה שעסק במידה רבה ברישום או אי-רישום זוגות הומוסקסואליים ע"י המדינה, בשל השתתפותו של אמיר אוחנה מהליכוד (מקום 32, כמעט חבר כנסת), דובר כמובן מאליו על "עם יהודי", ושפה יהודית- עברית וחוק שבות. כי כמו רבים אחרים הרואים את עצמם כליברלים, בישראל, הישראלים מכילים בתוכם את משא פחדי התת מודע של היהדות, כפי שתפסה אותה הציונות שמרדה בה. אנו בעצם מוגדרים ע"י האנטישמים וכולם רוצים להרוג אותנו ולכן צריך ארץ מקלט ועדיף לא לשים את כל הביצים היהודיות בסל אחד, וצריך לשמור מחד על יהודיות המדינה, שתהיה האקסמרון "יהודית דמוקרטית". אך לא אחד מהמרצים, לא הצליח לדבר במושגים כמו: לאום טריטוריאלי, לאום אזרחי, כלל האזרחים המהווים את הריבון, שלא לדבר על לאום ישראלי.
גם "פורום קהלת" לא יצא מכלל זה והרציונל שלו הנו מושג בלתי קוהרנטי בעליל באשר הנו "פועל לעיגון מעמד הקבע של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית, קידום חרות הפרט ועידוד יישום עקרונות השוק החופשי בישראל". חוקר מדע המדינה הבכיר בפורום זה הוא פרופ' אברם דיסקין, מי שגם שימש יו"ר האגודה הישראלית למדע המדינה, המשמש גם כיו"ר ועדת חוקה ב"מכון לאסטרטגיה ציונית". אולי צריך לספר לחברי מכון זה שהוקמה כבר מדינה (שהייתה תכלית הציונות), אבל דומה שבימין כמו גם בשמאל עדין מאוהבים בפיגומים הציונים התומכים את בניין המדינה ובנפש חפצה דרים בהם.
