נקודה ראשונה. חוק יסוד ה
ממשלה קובע: "לא יתמנה לשר מי שהורשע בעבירה ונידון לעונש מאסר וביום מינויו טרם עברו שבע שנים מהיום שגמר לרצות את עונש המאסר או מיום מתן פסק הדין, לפי המאוחר". זהו החוק ואין בלתו. זהו רצון המחוקק ואין בלתו. הדברים מפורשים וחד-משמעיים. הם מלמדים שהכנסת נתנה את דעתה לשאלת מינויו לשר של מי שהורשע בעבירה שיש עימה קלון, וקבעה: אפשר למנותו שבע שנים אחרי שסיים לרצות את עונשו. חד וחלק. בלי "אם", בלי "אבל" ובלי "אולי".
נקודה שנייה. הציבור בישראל הלך לקלפיות לפני חודשיים ו-241,613 מצביעים נתנו את קולותיהם ל
ש"ס. המצביעים ידעו היטב שבראש התנועה עומד
אריה דרעי, על עברו הפלילי. הם גם ידעו היטב, שאם ש"ס תיכנס לקואליציה - דרעי יהיה שר. יתרה מזאת: 985,408 מצביעי הליכוד ו-786,313 מצביעי
המחנה הציוני יכלו לצפות שדרעי יהיה חבר בממשלה שיקימו
בנימין נתניהו או
יצחק הרצוג.
אבל את מחוקק-העל והנציב העליון
יהודה וינשטיין זה לא מעניין. על החוק הוא מצפצף ומרצון הבוחרים הוא מתעלם. לדברי וינשטיין, יש "קשיים משפטיים" במינויו של דרעי לשר ולכן יתקשה להגן עליו בבג"ץ. שמעתי השבוע שופט מחוזי אומר, שהוא עוד לא נתקל בסוגיה משפטית שאי-אפשר למצוא לה פנים לכאן ולכאן. השופט
עודד מודריק העיר, בגזר דינו של הרב
יאשיהו פינטו, שכל צד יכול למצוא פסיקה שתתמוך בעמדתו. ובענייננו: תמיד אפשר למצוא אמירות משפטיות (ולאו-דווקא שיפוטיות) שיתמכו בכל עמדה שתרצו להציג.
"קשיים משפטיים הם התירוץ הטוב ביותר, כי הם בלתי מובנים ותמיד אפשר לדאוג שיימשכו לנצח", אומר שר לשעבר לג'ים האקר ב"כן, אדוני ראש הממשלה". הגיע הזמן להעמיד את היועץ המשפטי על מקומו. בנימין נתניהו צריך להודיע לוינשטיין - לא לשאול, לא לבקש; להודיע - שהוא לוקח עורך דין מטעמו שיגן על המינוי בבג"ץ. ואז נראה האם גם השופטים יחליטו (שוב) שהם מחוקקי-על, או שמא יתעשתו ויתנו לכנסת את זכות המילה האחרונה, לכל הפחות בתחום הפוליטי.
אבל נתניהו לא יעשה את זה. למה? - כי אותו וינשטיין גם עומד בראש התביעה הכללית ואחראי לחקירה בעניין מעונות ראש הממשלה. הנה לנו דוגמה חיה נוספת להרסנות שבכפל התפקידים: מי שלא יישמע ליועץ המשפטי לממשלה - מסתכן בעימות עם ראש התביעה. צריך להיות מתאבד שיעי בשביל לעשות את זה.
צריך לשים לב גם למועד שבו בחר וינשטיין להעביר לנתניהו את חוות דעתו. מינויו של דרעי לשר עומד על הפרק מאז יום הבחירות, ולכל המאוחר - מאז החל המו"מ הקואליציוני. המינוי סוכם ונחתם כבר בשבוע שעבר. התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ נגד המינוי בתחילת השבוע. למה וינשטיין נזכר כל כך מאוחר? הנה ההסבר שלי: נתניהו חייב להציג את ממשלתו עד תחילת השבוע הבא, ולא - המנדט יילקח ממנו. וינשטיין חיכה עד לרגע בו יוכל ללחוץ את נתניהו אל הקיר. ואת כל זה עושה מי שמתיימר להיות המגן הגדול של שלטון החוק. צביעות.
