זכות אבות

הָחֻקָּה יְצִירַת מוֹפֵת יְצִיבָה
יֵשׁ לְקַבְּלָהּ כִּלְשׁוֹנָה וְכִכְתָּבָהּ
כִּי הַחֻקָה יִסּוֹד בְּבִנְיָן הָאֻמָּה
כַּךְ קַם עַמֶּנוֹ מִתֹּפֶת לִתְקוּמָה

הָחֻקָּה אֵינָה חֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר
הִוַצְרָהּ מַעֲנִיק בִּטָּחוֹן שֶׁחָסֵר
לֹא בִּכְדִי נִקְרֵאת חוֹק יִסּוֹד
עַרְעֵר הַּיִּסּוֹד תְּמוֹטֵט לֹא סוֹד

שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָהּ נֶאֱמַר
חַזְּקוּ יִסּוֹדוֹתֶיהָ עִקַּר הַדָּבָר
תִּזְכּוּ לְפֵירוֹתֵיהָ הֵיּוֹם וּמָחַר
אַל תֹאמַר נְשַׁנֶּה וּבָזֶה נִגְמַר

כִּי הַשִּינּוּי אֵינֶנּוּ דָּבָר נִסְתַּר
כְּנִצָּחוֹן פִּירוּס כִּשּׁלוֹן נִמְהַר

ההליכה בקיום החוקה והמצוות

מדובר כאן על הליכה לפי החוקה והמצוות ולא מדובר בעמידה על קיום החוקה והמצוות, לשון הכתוב מדבר על תהליך. ללמדך שיש להתייחס לחוקה ולמצוות כדרך חיים שיש ללכת בה כדי לחיות ולהיות ישר עם עצמך ועם הבריות ונאמן לאלוהים ולתורתו. משמעות ההליכה לקראת המצוות והחוקה, כלומר צריך להתייחס לכך בתבונה ובהבנה, וכבר אמרנו בפרשת בהר, שיש כלל חשוב האומר: וחיית בהם. קדושת החיים מחייבת הליכה בחכמה בתבונה ובדעתם של חכמי התורה, שיש בכוחם להוליך את האדם על-פי החוקה אך להתאים הליכה לקיום האדם למען שלא ימות אלא יחיה. זאת היא משמעות המילה ההלכה, כלומר ההליכה לפי הכלל, שכל כך אנחנו חוששים ממנה. זה גם ההבדל בין חוקי הטבע שהם סטטיים ואינם משתנים ותזוזתם קבועה כשמדובר בשמים בארץ בשמש ובכוכבים, רק אצל אלה יש עמידה סטאטית ואם הם נעים הרי הם נעים לפי כללים בלתי משתנים, לעומת חוקי התורה הנוגעים להתנהגות האדם בקיימו את המצוות... כאן יש גמישות. יש הליכה ואין עמידה ללא תזוזה. זאת למדים גם מדברי הקב"ה אל משה שאמר: והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם (כו/יא,יב) בעוד הקב"ה אומר ונתתי משכני בתוככם" ולא תגעל נפשי אתכם(כ/יא). זה מעיד על עמידה או שכינה שאיננה מהלכת ונעה, לעומת והתהלכתי בתוככם ששם יש הליכה כלומר תנועה מתמדת.

והקימותי את בריתי אתכם

הנושא כאן הוא משמעות המילה "ברית". ברית אלוהים תשמר אם עם ישראל ישמור הברית. כי הברית הינה מעין חוזה שנכרת בין שני צדדים. אין צד מן הצדדים רשאי להפר את החוזה. קיומו של החוזה הוא תנאי למהלכים תקינים בחיי הצדדים. כאן מדובר בעם ישראל. למרות שאין שוויון בין האדם לבין הבורא, הרי בורא עולם שַׂם עצמו ברמת האדם בפרשה זו. ואומר: משקבלתם על עצמכם את התורה, אזי הייתם אתם לי לעם ואני אהיה לכם לאלוהים. זו ברית שיש לקימה לאורך כל חיי העם. כי אז כל אשר התחייבנו בברית לתת יש לתת וכל אשר זכאים אנו לקבל נקבל: והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתכם לחמכם לָשֹׂבַע ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד... ורדפתם את אֹיְבֵיכֶם ונפלו לפניכם לפי חרב... והקימותי את בריתי אתכם (כו/ה,ו,ז,ט). אולם אם תָֹפֵרוּ את בריתי אתכם, גם אני אֲפֵר את הברית אתכם. התוצאה תהא רעה מאד. וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו איביכם... ונגפתם לפני אויביכם... ושברתי גאון עֻזְּכֶם ונתתי שמכם ברזל ואת ארצכם נֶחֹשֶׁת... לא תתן הארץ יבולה ועץ השדה לא יתן פריו (כו/יד ואילך). והבאתי מורך בלבבם בארצות אְֹיביהם ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אֹיְביכם. לכן הפרשה מתחילה במלה אם, כלומר מילת תנאי שמשאירה את ההחלטה בידי האדם עצמו ואיננה גזרה מן השמים. הבחירה בטוב או ברע. בידי האדם עצמו ולא בידי שמים.

הבחירה בטוב וברע בידי האדם

יש השואלים אם הכל בידי שמים והכל נקבע ונגזר עוד מימי בראשית ואין האדם יכול לשנות דבר, מדוע האדם נענש על מעשיו והתנהגותו שנקבעו עוד מימי בראשית. על כך אמרו רז'ל: נכון כי הטוב והרע נקבעו מימי בראשית, אלא שהם לא ניתנו לאדם זה או אחר. הם נמצאים בטבע ועל האדם לבחור מה לקחת לעצמו מהם, אם לקחת הטוב או לקחת הרע. זו בחירה חופשית של האדם רצה בטוב יקבל אותו רצה ברע יקבל אותו. על כן באה מלת התנאי בפרשה "אם" שממנה משתמע כי הקב"ה השאיר את הטוב והרע לבחירת האדם "אם" תבחרו בטוב ייטב לכם ו"אם" תבחרו ברע יירע לכם . הבחירה איננה גזרה מן השמים. היא בידי האדם. ויכול לבחור בטוב.

זכות אבות עומדת לישראל ומה לַגֵרִים

זכות אבות האומה אברהם יצחק ויעקב, עומדת לישראל כאשר הקב"ה מחליט להעניש את ישראל על חטאיו, הן כעם והן כיחידים. שנאמר: וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר.(ויקרא כו/מב) מתעוררת שאלת הגרים שאין הם צאצאי האבות, האם יהיו כיתר צאצאי האבות? בעניין זה הרמב"ם שותק . הרמב"ם ידוע בחיבתו הָרַבָּה לַגֵּרִים, אף שאין להם אפשרות להתלות באבותיהם. לכן הוא ראה בגר כמו כל אדם שהוא בן דת משה וישראל כמו כל יהודי. ניתן ללמוד מן הספור אשר לפיו גר צדק בשם רבנו עובדיה פנה בשאלה להרמב"ם: אם הוא רשאי לומר את הנוסח בתפילה שבו נאמר: "אלוהינו ואלוהי אבותינו ונאמר עוד הוציאנו ממצרים שואל אם הוא רבנו עובדיה גר ואבותיו לא אבותינו ואבותיו לא יצאו ממצרים, הרמב"ם השיב לו, כי כל מי שמיחד שם אלוהים, הרי הוא מתלמידיו של אברהם אבינו - אב המון גויים. ואין הוא צריך לראות עצמו מנוע מאמירה זו. ואכן אנו אומרים לעתים כי הוריו של אדם, הם אלה שגדלו אותו וחנכו אותו ולא רק אלה שהביאוהו לעולם. זכותם של מגדליו ומחנכיו לעתים גדולה ממולידיו. וכך צריך להתייחס לגר צדק שמצטרף לעם ישראל מאהבתו לתורת ישראל ולחוקיו ולמצוותיו של הקב"ה שהוא אבי כל חי עלי אדמות. לעתים גר צדק מקים תורתו, חוקיו ומצוותיו של הקב"ה יותר מאלה שאינם גרים. ועוד אנו קוראים בסוף סידור ויקרא דבר התואם לעניין בו עסקנו. שם נאמר כי כל המקבל עליו התחייבות הוא כמי שכורת ברית, והשפתיים שהתחייבו והבטיחו הן אלה אשר יקימו את אשר הבטיחו, אף אם הם נאמרים בין אדם לעצמו. דברים אלה משתמעים מן "לא תקלל חרש" אף על-פי שאינו שומע ואין חשש שיפגע, אף על-פי כן: "שומר שפתיו, שומר נפשו".

אֱלֹהִים יָצַר מִן הָאֲדָמָה אֶת הָאָדָם וְלֹא שַׂם אֶת הָאָדָם מוּרַם מֵעַם
לוּ קִיֵּם הָאָדָם צוַ הָאֱלֹהִים וְשִׁנֵּן הָיָה עֲדַיִן חַי לוֹ חַיֵּי נֶצַח בְּגַן עֶדֶן
וְזֶה עַל אָדָם תָּמִיד לִזְכּוֹר מְנַיִן בַּא וְלִנְהוֹג בְּעוֹלָמֶנוּ זֶה כִּבְעוֹלָם הַבָּא
בְּצִנְעָה וּבְחֶמְלָה כְּמוֹ בּוֹרֵא עוֹלָם לִרְאוֹת בְּגֶר צֶדֶק עִבְרִי בֶּן אַבְרָהָם

וְעוֹד דָּבָר חָשׁוּב לִשְׁמוֹר חוֹק וָסֶדֶר לִנְהוֹג עָל פִּי דִּין כְּאָדָם וְלֹא כְּעֶדֶר
לְהַתְאִים עַצְמֶנוּ לַחֻקָּה שֶׁזֶה תְּנַאי כִּי זֶה אֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהֶינוּ אֵל שַׁדָּי
לֹא לְהַתְאִים הָחֻקָּה טְלַאי טְּלַאי לְרִצּוּי בְּנֵי אָדָם-לַעֲתִיד לֹא כְּדַאי
לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן זֶה שֶׁלָמַדְנוּ עַתָּה זֶה גַּלְגָּל פַּעַם מַעְלָה וּפַעַם מַטָּה

כִּי בְּיָדיֶנו הַדּבָר אֲשֶׁר עֲלֶינוּ לְקַיֵּם לְהַשִּׂיג שְׁלוֹם קֶבַע בָּאָרֶץ וּלְשַׁלֵּם
וְאִם הִתְחַלְתָּ בַּמִּצְוָה מָהֵר וְסַיֵּם רָחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת אָז הַשֵּׁם יְרָחֵם