חדשים לבקרים מתגלית פרשת שחיתות חמורה במדינה ומטלטלת את הציבור החרד לצביונה הערכי. השחיתות הציבורית הינה איום אסטרטגי על קיום שלטון החוק והדמוקרטיה, אך גם נושאת בחובה נזק כלכלי רחב ממדים לאזרחים. קו אדום נחצה בכל פרשה חדשה עד כי נראה שלא נותרו קווים אדומים - והביטוי "הגענו לשפל המדרגה" נשחק כמעט לחלוטין. קצרה היריעה מלהזכיר את רשימת עובדי הציבור ונבחריו שהואשמו בשחיתויות בשנים האחרונות. את השערורייה האחרונה מובילים עורך-דין ידוען, פרקליטת מחוז לשעבר, ואחד שהיה רב-פקד בלהב 433.
עבירות על השחיתות הציבורית, בין שהן פליליות ובין שהן מנהליות, מסווגות קרימינולוגית כעבירות "צווארון לבן". זהו מטבע לשון שטבע הקרימינולוג האמריקני אדווין סאתרלנד בשלהי שנות ה- 30 של המאה הקודמת, כשביקש להפליל חוג גדול של עבריינים שנזקן של העבירות שביצעו עולה לאין שיעור על הנזק הנגרם מעבירות "רגילות", אך הם לא הוגדרו כעבריינים. סאתרלנד מצא כי מדובר באנשים מכובדים, בעלי מעמד חברתי גבוה, שביצעו עבירות פליליות ומנהליות במהלך עיסוקם המקצועי, אך נמצאו מתחת לרדאר המשפטי והמחקרי.
ישראל נתפסת בעיני עצמה כמדינה עם שחיתות גואה ארגון השקיפות הבין לאומית מצא כי ישראל ממוקמת בשנים האחרונות בין המקומות 30 - 39 מתוך כ-180 מדינות במדד תפיסת השחיתות. בין מדינות ה-
OECD ישראל ממוקמת בשליש התחתון של מדינות אלה: במקום ה- 23 לערך מבין 34 חברותיו. על-פי סקר שביצע הארגון על הערכת פעולות הרשות המבצעת כנגד השחיתות בישראל עולה כי בשנת 2013 למעלה מ-71% מהציבור הישראלי מצא שהרשות המבצעת אינה יעילה בלוחמה בשחיתות. גם הבנק העולמי בסקרים רב שנתיים למדד השחיתות ואיכות השלטון בישראל מצא את ישראל ממוקמת סביב המקום ה- 68 המביש מתוך כ-200 מדינות. בשנת 2011 נמצא על-פי סקר שביצע ארגון השקיפות הבינ"ל כי למעלה מ-70% מהציבור הישראלי סבור כי רמת השחיתות בישראל עלתה בשלוש השנים האחרונות. גם אם נמצאים פגמים מתודולוגיים בשיטה בה נערכים סקרים אלו - התמונה עגומה ואינה מפתיעה.
להתמודדות עם השחיתות השלכות כלכליות מרחיקות לכת. לדוגמה, אחת הסיבות העיקריות לשיהוי רב השנים לקבלת ישראל לארגון ה- OECD הייתה הנכונות של ישראל, הלכה למעשה, להשתתף במאמץ העולמי למלחמה בשחיתות. רק בשנת 2008 נחקק בישראל החוק האוסר מתן שוחד לעובד ציבור זר, ולמרבה החרפה רק בשלהי שנת 2009 נקבע בישראל כי תשלומי שוחד לעובד ציבור זר לא יוכרו כהוצאה מוכרת לצורכי מס. עם זאת משנת 2008 ועד היום, לא נפתחה אף לא חקירה פלילית אחת בישראל בעניין שוחד בעסקות בין לאומיות. האם עובדות אלו מעידות על מוסר כפול בקרב הציבור הישראלי בכל הנוגע ליחס כלפי השחיתות כשלעצמה?
האם רשויות מונעות מידע מהציבור כדי להאדיר עצמן? כך או כך התמונה המצטיירת על מצב השחיתות בארץ אינה מלאה. היא מבוססת בעיקר על סקרים ולא על סטטיסטיקה רשמית ואינה מפלחת את מוקדי השחיתות לפי ארגונים ונושאי משרה כמו השלטון המקומי, גורמי אכיפת החוק, מערכת הבריאות, גופי הביטחון, חברי כנסת ושרים ועוד. בהיעדר תמונה ברורה קשה לרדת לשורש הסיבתיות לתופעה ולהתפשטותה. לא זו אף זו, גופים רבים ברשות המבצעת אינם מפרסמים נתונים המשקפים היבטים בשחיתות הציבורית הנוגעים לפעולותיהם. כך למשל המחלקה לחקירות שוטרים שבמשרד המשפטים (מח"ש) לא פרסמה מאז היווסדה, בתחילת שנות ה- 90, דוח סדור על היקף פעילותה ובכלל זה התפלגויות של אנשי משטרה שנחקרו לפי סוגי עבירות, דרגותיהם ותוצאות החקירה נגדם. גם פרקליטות המדינה והנהלת בתי המשפט אינה מעמידה לרשות הציבור באורח שיטתי נתונים על היקפי התיקים הנמצאים בטיפולם והתפלגותם - בעיקר אלו העוסקים בעבירות בגין שחיתות ציבורית. לכן אין לציבור יכולת אמיתית לא רק להעריך את היקף התופעה אלא את יעילותן של המערכות השלטוניות בהתמודדות איתה.
מנגד, הזירה הציבורית גדושה בטענות לא רק על שחיתות גואה, אלא בעיקר על אין אונות מתמשכת בהתמודדות איתה - ובכלל זה טענות על חקירות פליליות הנמשכות זמן רב, שיהוי בפרקליטות בטיפול בתיקי החקירה המגיעים אליה, משפטים הנמשכים לאורך שנים ופוגעים במראית פני המשפט, ומעל לכל עונשים מגוחכים. העובדה כי עובדי ציבור שפעלו בניגוד לטוהר המידות ממשיכים לכהן בתפקידם, או חוזרים למשרות ציבוריות רמות, מעידה על ליקוי מאורות ערכי בחברה הישראלית. אין ספק כי כל אלו פוגעים בהרתעה ובתנאים כאלו לא ניתן למנוע את התפשטותה של התופעה ולצמצמה.
ועדת חקירה ממלכתית - אמצעי אפקטיבי לשינוי תודעתי אין מנוס אלא לראות בתופעת השחיתות הציבורית בישראל עניין בעל חשיבות ציבורית חיונית אקטואלית הטעון בירור. על הממשלה, או לחלופין על ועדת הכנסת לענייני ביקורת המדינה, להפעיל את הסמכות שניתנה להם בחוק, להקים ועדת חקירה ממלכתית על-ידי פנייה לנשיאת בית המשפט העליון שתמנה את העומד בראשה, שופט בכיר, ואת חבריה. מאז שנחקק חוק ועדות חקירה תשכ"ט-1968 ועד היום פעלו בישראל 18 ועדות חקירה ממלכתיות, 4 מהן הוקמו על-ידי הכנסת כאמור. מרביתן בעניינים הנוגעים למעשים פליליים כגון: הצתת מסגד אל-אקצה, שחיתות במשחקי הליגה בכדורגל, שחיתות סביב הפעלת שדות הנפט בסיני, ויסות מניות הבנקים ועוד.
לא זו אף זו, בישראל פעלו גם ועדות בירור ממשלתיות בעניינים הנוגעים לפלילים, אשר בשונה מוועדת חקירה ממלכתית חבריה והעומד בראשה מתמנים על-ידי הממשלה ולא על-ידי נשיא בית המשפט העליון, וסמכויותיה ומעמדה הציבורי נמוכים מוועדת חקירה ממלכתית. הזכורות ביותר בתחום זה הן "ועדת שימרון" משנת 1978 לבירור נושא הפשיעה בישראל, שהוקמה על-רקע הטענות על קיומו של פשע מאורגן בישראל, ו"ועדת זיילר" משנת 2005 שבדקה את התנהלות מערכת אכיפת החוק בפרשת האחים
פריניאן והשוטר צחי בן אור ז"ל. אומנם היו גם כמה ועדות חקירה פרלמנטריות שבדקו עניינים הנוגעים לפלילים כמו הסחר בבני אדם, בראשות ח"כ
זהבה גלאון, משנת 2002, אך ועדות אלו לוקות בדימוי ציבורי נמוך בגלל זיקתן הפוליטית לכאורה למפלגות הבית.
גילוי הסיבות להיווצרות תופעה הוא המפתח והבסיס לפתרון או להתמודדות אפקטיבית איתה למצער. השלמה עם התופעה בדרך של התעלמות, או רפיון, או על-ידי הצדקות לקיומה הינה התשתית להסלמתה. השחיתות הציבורית הינה תופעה שכל רשויות המדינה - המחוקקת, המבצעת והשופטת אמורות לפעול נגדה, כל אחת כשלעצמה וכולן ביחד כמערכת שלטונית. על כן נדרש גורם על, מקצועי ואוביקטיבי שיברר את הסיבות להתפשטות התופעה וימליץ על דרכי התמודדות מערכתיים ונוקבים. אמירות בנוסח "עוד ועדת חקירה" ומשיכה בכתפיים הינן כניעה וקבלת המצב. הציבור הישראלי החרד לגורלה של המדינה דורש התמודדות אמיתית עם השחיתות וצמצום דרסטי בהיקפיה.
הוועדה אמורה לברר את הסיבות להתפתחותה של השחיתות הציבורית בישראל, בין אם מדובר במערכות שלטון לא נגישות, לא יעילות ולא שקופות ובין אם מדובר בנורמות התנהגותיות של חיבוק המצליחנים וגיבורי החייל - גם אם קופת שרצים בכיסם. מקומם של גופי האכיפה לא ייגרע משבט הביקורת, יחד עם החקיקה והשפיטה. על הממשלה להצהיר כי היא תאמץ את כל המלצות הוועדה כפי שהיא מחויבת לעשות ותקצה את המשאבים הנדרשים לקיימן. התעלמות מהמלצות ועדת החקירה הממלכתית לבירור תופעת השחיתות הציבורית, או שחיקתן, הינה מעשה שלטוני מושחת כשלעצמו, כשם שעצימת עין מול מעשה מושחת הינה שותפות וסיוע לקיומו. לעיתים אין הממשלה ששה להקים ועדת חקירה והיא נאלצת לעשות כן אך בגלל לחץ ציבורי אותו יש להניע עד שתקום הוועדה, ויפה שעה אחת קודם.
