האלכוהול המצוי בבירה, ביין ובמשקאות חריפים כמו וודקה, עראק, ברנדי, טקילה וויסקי, נספג למחזור הדם ומגיע במהירות לכל חלקי הגוף. הוא משפיע בעיקר על מערכת העצבים המרכזית, הכבד, מערכת העיכול, הלב וכלי הדם. ככל שאדם שותה כמויות גדולות יותר של אלכוהול לאורך זמן, כך מתגלות יותר השפעותיו המזיקות של האלכוהול. תוחלת החיים של אלה שצורכים אלכוהול בכמות מרובה וממושכת, קטנה ב-12 שנים בהשוואה למתנזרים מאלכוהול או לשותים כמויות קטנות.
מטבע הדברים מתגלות אצל בני הנוער בעיקר השפעותיו בטווח הקצר. ניתן להבחין עד כמה שעות מתום השתייה (בתלות בכמות שנצרכה) בדיכוי המוח (שחרור ממעצורים, שיבושים ביכולת הריכוז, הלמידה, ההתמצאות, השיפוט והזיכרון), דיבור עילג, עור סמוק וחם, ראייה מטושטשת וכפולה, האצת הדופק לזמן מה, הקאות, השתנת יתר ותחושת צימאון, רפיון שרירים, הפרעות בתנועות הדורשות תיאום עין-יד, קואורדינציה לקויה והילוך כושל, זמן תגובה ארוך ופגיעה בתפקוד המיני.
האלכוהול פוגע בתהליכי חילוף חומרים ונוצרת השתמנות הכבד. בנוסף לפגיעתו של האלכוהול בכושרו הגופני של הצעיר, יש לאלכוהול השפעה מזיקה על פעולת הנהיגה, הוא מעורב במקרי אלימות, והוא עלול לפגוע בעובר אצל הצעירה ההרה. לאחר היעלמות האלכוהול מן הגוף קיימת לעיתים תופעת חמרמורת - כאבי ראש ובטן, סחרחורת, בחילה, הרגשת חולשה ודיכאון.
(
מתוך אתר משרד הבריאות)
עד כאן ראינו את עמדת המדע והמחקר בימינו ביחס לשתיית אלכוהול. ברם, מהי עמדת הרמב"ם? רבי משה בן מיימון חי בין השנים 1204-1138, והוא היה אחד מהאישים שטבעו את חותמם על ההיסטוריה האנושית במגוון תחומים: פילוסופיה, הלכה, פרשנות, רפואה, פסיכולוגיה, ועוד. הרמב"ם היה כברק שהבריק במהלך ההיסטוריה האנושית וניתן בהחלט לראות בו דמות מכוננת כמשה רבינו בזמנו. הרמב"ם סלד מגינוני
כבוד והכיר היטב את נפש האדם. הרמב"ם מתח ביקורת חריפה על הממסד הרבני שהיה בתקופתו, הואיל והוא סבר שהוא מנצל את הדת כקרדום לחפור בה כדי להשיג מטרות כלכליות וטובות הנאה. ויתרה מזו, הרמב"ם היה בדעה כי הממסד הרבני נעדר ידיעה אמיתית בתורת משה, כלומר נעדר השקפות אמיתיות נכונות ביחס למציאות ה', למטרת המצוות ולתכלית האדם בעולמו.
אין ספק כי הרמב"ם היה יחיד ומיוחד, מבחר המין האנושי כמשה רבינו בדורו, איש אשר רוח בו, איש אשר לא ניתן לקנות אותו בכסף ולא ניתן לשנות את דעתו אלא בדרך אחת בלבד: אם תוכיח לו שהוא שוגה והאמת אצלך - מיד הוא יודה לך שהסבת את תשומת לבו לטעותו, ויברך אותך שקרבת אותו אל האמת. האמת הייתה בראש מעייניו, מדובר כאן באדם שהצליח לשכלל את מידותיו ויכולותיו הרוחניות באופן שלא ניתן כמעט לדמיין, כמלאך רוחני היה הרמב"ם וזאת עוד לפני שנפשו הטהורה נפרדה מגופו ועלתה לשמי מרומים.
מסיבות אלכוהול בזויות נחזור לאלכוהול. הרמב"ם בספרו ההלכתי האדיר 'משנה תורה', כתב קבוצת הלכות שנקראת 'הלכות דעות' ובהן הוא מורה לאדם את הדרך הנכונה להתנהל בחייו החברתיים, האישיים, הגופניים והנפשיים. הרמב"ם הוא היחיד מכל חכמי ההלכה בכל ההיסטוריה היהודית שייחד פרק שלם מקיף ומעמיק לנושא זה, הואיל והוא הבין ששמירה על גוף האדם ונפש האדם הכרחית להשגת ייעודו בעולם הזה. מכל מקום, בהלכות דעות הוא פסק כך: "כשחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו. וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו. ואם השתכר בפני עמי הארץ הרי זה חלל את השם. ואסור לשתות בצהריים ואפלו מעט אלא אם היה בכלל האכילה, שהשתיה שבכלל האכילה אינה משכרת. ואין נזהרין אלא מיין שלאחר המזון" (פרק ה, הלכה ד).
למדנו מדבריו כי ליין יש תפקיד מסייע בעיכול המזון וזוהי מטרתו היחידה. ואם האדם חרג משימוש ביין לצורך זה והשתכר הוא נקרא חוטא ומגונה ומפסיד חוכמתו. כלומר, הרמב"ם לא הרחיק את שתיית היין לחלוטין אלא במידה שהיא מביאה את האדם לשכרות. ברם, מדוע השכרות אינה רצויה לדעת הרמב"ם? בספרו 'מורה הנבוכים' הרמב"ם כתב דברים חריפים ומפורשים בגנות השתייה לשכרה ומשם ננסה להבין את עמדתו: "היין הרי דינו כדין האוכל במטרה, אבל המסיבות לשתיית המשכרים תהיה חרפתם בעיניך יותר גדולה מהתקבצות בני אדם עירומים חשופי שת הנפנים ביום במקום אחד" (חלק ג, פרק ח, מהדורת הרה"ג יוסף קאפח). בפתיחת דבריו הרמב"ם חוזר על כך שהיין הוא חלק מתפריט האדם, כלומר שישתה מעט בתוך אכילתו כדי לסייע לתהליך העיכול. ברם, המסיבות שבהן מתקבצים לשתיית אלכוהול גרועות יותר ובזויות יותר מאשר שיתקבצו בני אדם עירומים ויעשו צרכיהם במקום אחד לעיני כל. ומדוע?
בהמשך דבריו הרמב"ם מסביר: "באור הדבר, שהיציאה דבר הכרחי אין לאדם שום עצה לסלוקו, והשכרות פעולת האדם הרע בבחירתו". כלומר, יציאת הצרכים טבעית והכרחית לאדם לקיומו התקין, לעומת זאת, איבוד הדעת בשתיית משכרים והגעה למצב של איבוד צלם אנוש היא פעולה שאינה הכרחית שנובעת ממידות רעות אשר מביאות לבחירה במעשים רעים. הרמב"ם מעניק גם טעם פילוסופי לגנות שתיית המשכרים יותר מאשר חשיפת איבריו המוצנעים של האדם: "וגנות גילוי הערווה מפורסם לא מושכל, והפסד הדעת והגוף מרוחקים בשכל". כלומר, הגנות החברתית שבגילוי איברים מוצנעים אינה דבר שיש בו גנאי במהותו כי אם גנאי שנוצר מתוך מוסכמה חברתית. והראיה - האדם הראשון לפני שחטא לא ראה כל גנאי וביזיון בגילוי הגוף. ברם, לאחר שחטא ונמשך אחר יצרו הרע התעורר צורך חברתי לגנות את העירום כדי להרחיק את האדם מיצרו הרע שלא היה קיים קודם לחטא. לעומת זאת, הפסד הדעת שבשתיית המשכרים ואיבוד צלם האנוש שבאדם הם דברים שיש בהם גנאי במהותם לפי שהם דברים שהאדם מבין בשכלו שיש להרחיקם הואיל והם מביאים לאובדן שכלו.
אין אדם אלא באנושיותו הרמב"ם חתם את דבריו במילים: "ולפיכך ראוי למי שהעדיף להיות אדם שיתרחק מזה...". הרמב"ם היה בדעה שהשכל האנושי הוא צלם האלוהים שבאדם, הוא הנכבד ביותר שבחלקי האדם, ולכן מי שמאבד אותו מתרחק באופן משמעותי מזכותו להיקרא 'אדם'. כי אין אדם אלא באנושיותו, כלומר, אין אדם אלא מי שפועל ובוחר את בחירותיו בעולם הזה מתוך הכרה והבנה בקדושת הרעיון והמחשבה ושהם הכוח שראוי שיוביל את האדם. וכך כתב הרמב"ם ביחס לדברי חז"ל "הרהורי עבירה קשים מעבירה": "אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו [כלומר לצורתו האלוהית, לצלם האלוהים שבו], וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו... כי הצורה הזו האנושית... אין ראוי להשתמש בהם [במחשבה או בדיבור] כי אם במה שעותדו לו, להתחברות בנעלה לא להתדרדרות לעמקי השפלות... וכל מי שנשתמש במחשבתו או דבורו בדבר מענייני אותו החוש שהוא חרפה לנו [חוש המשוש כפי שאמר ארסטו, כלומר הנהייה אחר התאוות], עד שיחשוב במשתה או תשמיש יותר מן הדרוש... הרי לקח את הטובה אשר הושפע עליו בה [הטובה שאלוהים נתן לנו], ונשתמש בה ונעזר בה למרוד במטיב [באלוהים שהיטיב לנו] ולהמרות צוויו...".
מדברים אלה עולה, כי הרמב"ם ראה בשתיית האלכוהול ובשכרות התרחקות מצלם האלוהים שבנו, כלומר, התרחקות מהאנושיות שהיא היא אשר מייחדת אותנו מן הבהמות ושאר בעלי החיים. ומי שאינו חס על שכלו בהתדרדרות לשכרות ובאיבוד צלם האלוה שבו, למעשה אינו חס על כבוד האלוהים הואיל וכבוד האלוהים באדם הוא כוח המחשבה והרעיון שהוא הוא צלם האלוהים שבנו. בעיטה בטובה הגדולה שנתן לנו האל, דהיינו יכולת המחשבה והבחירה השכלית, והשלכתה באיבוד אותה היכולת בשתיית המשכרים ובשכרות היא למעשה כפיות טובה ומרי כלפי הבורא וכניעה מוחלטת לכוח הבהמי שבאדם שנועד לקיים את המין ולשרת את הכוח השכלי העליון בלבד.
ונסיים בדברי הרמב"ם בתארו את האנשים שנטו אחר יצרם ונכנעו לאיבוד שכלם בשתיית המשכרים: "אבל האחרים שמסך מבדיל בינם לבין ה', והם עדת הסכלים, הרי בהפך זה, בטלו כל התבוננות ומחשבה במושכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המשוש, ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש [=יחסי מין] לא יותר... ולעניין זה עשה שלמה [המלך, ספר] משלי כולו, להזהיר מן הזנות ושתיית המשכרים, כי שני אלה יש בהם שקיעת הזעומים [שיש זעם כלפיהם מאת ה'] המרוחקים מה'...".
