אין כול צל ספק שאחת ההתפתחויות החשובות בחיינו בעידן הזה היא המדיה החדשה, תמנון תקשורתי ענק אשר קרוי משום מה "הרשתות החברתיות". אולם שלא כמו מהפכות פוליטיות וסוציאליות, המהפכה התקשורתית, היא מהפכה בתחום הקומוניקציה והאוניברסאליות שלה, אבל היא לא חברתית, במובן שמוכר לנו. המגמה שלה, כמו בעצם המצאת התקשורת המודרנית- מורס, רדיו, טלפונים, טלוויזיה - הייתה בייסודה מסחרית. אלא שזאת הקלאסית לא התיימרה להיות חברתית, אבל הערך המוסף שלה, הפוליטי, חברתי - צמח מתוכה. לא ככה המדיה החדשה. אם ישנה מהפכה הרי בפועל היא נטילת השלטון מן הטייקונים התקשורתיים הישנים והעברתם לחדשים. זאת כשהם נחים בצל השלטון שהוא שותף פעיל.
מי שאחראי למהפכה הזאת, וזאת אכן מהפכה, הם קומץ גאונים שהקימו את הרשתות ומפעילים אותם, ובכך הפכו למיליארדרים ואותנו המשתמשים רוששו, ערכית יותר מאשר חומרית.
אשת המדיה ופילוסופית אסטרה טיילר - בספרה platform The peoples " "במת העם" (הוצאת מקמילן- metropolitan books 2014) טוענת בין היתר כי "מה שראינו עד כה במדיה החדשה זאת לא מהפכה אלא סידור מחדש... קומץ טייקונים כמו
אמזון, אפל, גוגל ופייסבוק נשארו שומרי החומה התקשורתית דיגיטלית.
המנהגים הגרועים ביותר של אופנת המדיה הישנה - להפעיל לחץ, לתור אחרי סלבריטאים, להיות מהירים וסנסציוניים - חדרו לאתרים החדשים אשר תכליתם העיקרית היא לתפוס את העין ולמלא את הכיס. ערך היצירתיות ירד וערך הפרסומת עלה... ה'און ליין' בדיוק כמו ה-אוף ליין (המדיה הישנה - צ.ג) בכול הקשור לתשומת לב ולהשפעה - חלים בסופו של דבר על אלה שיש להם את שניהם.
טיילור היא לא רק חוקרת, היא יוצרת, מפיקה ומביימת סדרות סרטי תעודה ואקטיביסטית חברתית. ואם היא רואה כך את המדיה החדשה אשר מתיימרת להיות דמוקרטית יותר, חופשית יותר, יוצרת יותר, אבל היא רחוקה להיות מזאת. אם היא חושבת שהרשתות האלה הן למעשה המשך השליטה הטייקונית של המדיה הישנה - ובלי המשמעות החשובה - הפוליטית חברתית שהתלוותה אליה - היא יודעת מה היא שחה. כאן ההפרטה היא "הפרטה" בתחפושת של תקשורת לכול.
ה"פייסבוק" כמראה גם לי יש פייסבוק ואני מנצל אותו למידע על הרשומות שלי, או על יוזמה מסוימת אשר חשוב לי שתגיע לידיעת ציבור שיודע על הנושא מעט מאוד. זה ערוץ הפצה שלא היה לי לפני הקמת רשתות, כמו "פייסבוק" "טוויטר" ודומיהם. מה מידת הזרם הפרסומי שזורם בו תלוי בטיב המסר שלי, תלוי בנסיבות ותלוי הרבה מאוד בציבור הרחב. אותו ציבור שעושה רק את הלייקים, וטורח מעט מאוד לנהל תקשורת, או תקשורת משמעותית, בכול הנוגע לסוגיה שמועלית. אשר להשפעה, הפוטנציה קיימת בצורה מוגבלת ומתוחמת מאוד ותפיסה- catchy- מאוד, גם אם לטווח קצר, כמו "מחאת הקוטג'". אבל בדקו את מחירי הקוטג' על המדפים ותיווכחו שהוא חזר לקדמותו. עם זאת, המשמעות היא תשומת לב ציבורית. והיא חשובה. לכן התואר תקשורת המונים מגיע לרשתות בזכות. אם אבקש לדייק במונחים שמקורם באנגלית, אומר זאת. המונח mass media הוא מונח שקשור בטכנולוגיה, כלומר במוליך כמו קו טלפון או כבל חשמל או לערוצי טלוויזיה . המונח mass communication שייך לחלק התוכני - המסר. אני קורא לזה "תמסורת המונית". ואם ארצה להתחכם ולהצביע על השיבוש העכשווי בין השניים אביא את האמירה המפורסמת של הוגה בתחום המדיה, מרשל מק'לוהן: "המדיה היא המסר".
וכדי להעמיד את דברים על מכונם, ייאמר כי הרשתות החברתיות הצליחו בהפצת מידע גלובאלי לכל מי שיש לו מכשיר טלפון חכם. למאות מיליונים הגיע המידע על האסון שפקד את נפאל. זה גרם לא רק להזדהות אלא גם למעשים, כמו משלוח תרומות, ציוד רפואי, תרופות, ביגוד מזון ועוד. וזה חשוב, לא רק פסיכולוגית אלא גם מעשית. שכן ממסדים בראותם כי הצבורים שלהם נרתמים לסייע לא יכולים לעמוד מנגד, ואלה יכלים לעזור בממדים רציניים הרבה יותר.
באירועים פחות חשובים, פחות חמורים, לאומיים או בינלאומיים יתקבל מבול של "לייקים" ובזה נגמר העניין. אני טוען כי התקשורת ברשתות הללו היא "כאילו", המונח העכשווי של צעירינו שמשולב בכול מילה שנייה. אחרים לא מסכימים אתי. הם חושבים כי הרשתות לא באות במקום האינטראקציה הבינאישית. אולי במקרים מסוימים זה נכון, ככלל, הדור הצעיר אינו אוהב מסרים ארוכים. אם מישהו ינסה לעשות זאת באפליקציה קבוצתית כמו Whatsapp ואחרי זה תבוא תמונה של פודל, אז מאחורי הפודל יזדנבו עשרות מסרים שקשורים לחיית בית נחמדה זאת ותמונות של פודלים. הסוגיה שהועלתה הלכה לאיבוד. וזה אמור גם בציר הזמן בפייסבוקים. שם ככול הנראה השם משקף: face book - ספר של תמונות וחשוב שהתמונה תופיע בו בפוזות שונות אם אפשר, ואפשר.
כאמור, גם אני משתמש בפייסבוק אבל רק כמרשם למטרה מסוימת.
ביטאון אח"מים
ויש עוד גורם שאני מניח שלא זכה לתשומת לב ראויה. אני טוען מזמן, והטענה שלי מגובה גם בנתונים וגם במעקב אישי, והיא שהאנשים ששולטים בחיינו אשר לרשותם תקציבים דשנים למטרת קשרי ציבור מועלים בתפקידם זה, שכן המסרים הם חד סטריים. זאת בין אם מדובר באיגרות שהם מפיצים במסגרת מפלגתית ובין במייל שלהם כחברי כנסת. לעתים רחוקות מאוד חבר כנסת, או נציג מטעמו, יענה על פנייה. על מחדל כזה באמריקה הציר או הסנטור עלול לשלם לא רק במעמדו אלא בבחירתו מחדש. אבל אם לא די בכך, הרי מנהיגינו ועסקנינו מצאו עוד צינור להעברת מסרים בצורה חד סטרית- הרשתות החברתיות.
אולם הרשתות החבריות במקום שיתנו מענה למחדל תקשורתי זה מעצימים אותו. כלומר אם אח"מ מפרסם משהו בפייסבוק, בטוויטר או ברשת אחרת, לא זו בלבד שזה מוצא ביטוי ברשת עצמה אלא אמצעי המדיה הישנים, והמשפיעים עדיין, עיתונות רדיו וטלוויזיה יתנו לכך הד. אזרח מן השורה יכול להשיב ברשת, אבל תגובתו לא תובא בטלוויזיה.
מבחינה זאת הרשתות החברתיות לא זו בלבד שלא הוסיפו, אלא גרעו. מצד אחד זאת אותה גברת של הון בשינוי אדרת ומאידך הגברת הזאת חיזקה בפועל את המונופול של נציגי השלטון, העסקונה בתחום החשוב מאוד של תקשורת. אצלנו זה הפך כמעט לסופני כאשר ראש ממשלתנו עושה הכול כדי להשתלט על התקשורת.
פגם משמעותי אחר שאני רואה במדיה החדשה הוא לא חומרי או שליטה בתקשורת. הוא חלופה רעה לצד האנושי של התקשורת, זאת הבינאישית, האינטימית. פעם כשרצו להצביע על הדואר המהיר, ה- mail של האינטרנט, הציבו לעומתו את ה- snail mail - דואר החילזון, תואר שדואר ישראל ראוי לו. כיום ה"מייל" הוא כמעט אנכרוניסטי ומשמש מפרסמים, למוצרים, לאשראי בנקאי, לנדל"ן, וכיוצא באלה. המייל עבר לרשתות החברתיות - פייסבוק, טוויטר וכיו"ב או ב-Whatsapp - בכולם או ברובם - קשורה חבורה שלמה ויש גם קשר אישי. בזאת הקבוצתית, יש שעות ששורר בה שקט אבל יש שהיא מזעיקה אותך בצפצופים בלתי פוסקים של חא-חא-חא וואו-וואו-וואו, ועוד אותות בנות זמננו בצרוף תמונות של פודלים. העיקר שרואים את התמונה שלי וקוראים את ה"לייק". במה שקרוי צירי הזמן, גם אם מועלית סוגיה מעניינת, היא, כאמור, הולכת לאיבוד מכיוון שאחריה מזדנב תור ארוך של שמוסים, או סתם להג ואתה צריך לרוץ אחר רכבת הדיון שהיה לדעתך מעניין ושהוא התנדף מזמן. היה ותעלה אותו מחדש, יראו בך תימהוני, שובר את שורת המקהלה. מה פתאום הוא צץ עם ערכים חברתיים כאשר אנו מראים תמונות של "קוקר ספניילס". זה במישור המיקרו. אבל יש גם מישור מאקרו בתחום החברתי-ערכי. לכך מתייחסת אסטרה טיילר בראיון ארוך עם רוז דוויייאר ב"אטלנטיק" בעקבות הוצאת ספרה.
הברכה והקללה בראיון אומרת טיילור כי אין ספק ש"הרשתות החברתיות" יש בהן תועלת: "אולי עלינו להיות מודעים לכך מה אנו נותנים בתמורה", היא מדגישה. "אני לא הראשונה שמציינת את העבודה כי שירותים אלה לא ניתנים בחינם, אף שאנו לא משלמים בעבורם. אנו משלמים עם הפרטים האישיים שלנו, עם הפרטיות שלנו.
"פייסבוק רוצה שנחוש הרגשה כאשר אנו נכנסים אליו לעתים קרובות. אשר לטוהר הדיגיטלי, הפרטיות אינה כמו צחצוח שיניים. הפרטיות שלנו מופרת באופן שיטתי הן על-ידי המדינה והן על-ידי ההון הפרטי, בצורה כזאת שאנו אף פעם לא נשתווה בתחום הזה. אנו יכולים ואנו חייבים להתאים את ההתנהגות שלנו כאשר היא הולמת את הצרכים, אבל בשום אופן לא בצורה סטרוקטוראלית כשהיא נכפית עלינו".
ראיתי לנכון להביא היבטים אלה מפי מקצוענית בתחום הפקות סרטי תעודה וסדרות, פילוסופית ואקטיביסטית חברתית. ומי שמעוניין ימצא עליה הרבה מאוד. אולם גם בעניין זה ראוי להדגיש, כי מי שמביא ומפיץ את תורתה הן אותן רשתות. בכך הן יכולות להראות כי בימת המדיה הענקית פתוחה לביקורת. זה חלק מן השיטה.
ויש עוד היבט אחד, והוא ראוי להרחבה, ואני עושה זאת בפרסום אחר, בכתב עת, והוא הקוטביות שבמדיה בימינו. אני קורא לזה "פרטיות ואוניברסאליות". מצד אחד המדיה ההמונית מתאימה עצמה לפרט, הן בכול הנוגע למקום שבו הוא משתמש בה - בבית, ברכב, ברחוב. היא ניידת. אתה כבר לא חייב לשבת בבית או בחברת אנשים כדי לצפות בתוכנית. היא זמינה בכול מקום ובכל מצב. מאידך המדיה מקיפה עולם. בין לבין נמצא העולם הקטן, החברה שלך, המדינה שלך, ומה שהולך לאיבוד זאת החוויה של "מדורת השבט"
זה ערך חשוב מאוד לחברה דמוקרטית, והוא שנמוג לאט, לאט במסגרת המרחבים האדירים של המדיה החדשה. אולם אין חלל. את השטח ממלאים גורמים שהדמוקרטיה מעניינת אותם פחות מן האינטרסים שלהם. זה אמור גם לגבי אינטרסים פוליטיים. ובדמוקרטיה השברירית אצלנו - הסכנה של שיעבוד התקשורת למטרות אחרות, זולת טובת החברה הפתוחה - היא ממשית מאוד.
