הסרט ישראלי החדש, "פנסיון פראכט", נעשה על-פי הרומן "לילה ועוד לילה" מאת אהרן אפלפלד שיצא לאור ב-2001. עשיית סרט על-פי אחד מספריו של אפלפלד היא לכשעצמה אירוע שראוי לציינו, מאחר שיחסית להיקף מפעלו הספרותי, מיעטו תסריטאים לעבד את סיפוריו ולעשות סרטים על פיהם. שתי סיבות מסבירות עובדה זו. הסיבה הראשונה - מזה שנים מתויג אפלפלד בטעות כ"סופר שואה", ולפיכך מצטיירת יצירתו כבלתי מותאמת לדרישותיה החזותיות של אמנות הקולנוע ואפילו כמסוכנת לדרישותיה האסתטיות. הסיבה השנייה קשורה למורכבותה המיוחדת של העלילה בפרוזה של אפלפלד. מאחר שאי-אפשר להעריך כהלכה את טיב העיבוד שעשתה התסריטאית לספרו של אפלפלד בסרט "פנסיון פראכט" בלי לפרט את שתי הסיבות הללו, נדון תחילה בשתיהן בנפרד.
הסיבה הראשונה
דווקא הרומן "לילה ועוד לילה" מוכיח שאכן אין הצדקה להגדיר את אפלפלד כ"סופר שואה", שהרי עלילתו מתרחשת אחרי מלחמת העולם השנייה, בתחילת שנות ה-60' בפנסיון קטן הממוקם בשכונת רחביה, שהייתה באותן שנים והינה גם כיום שכונה יוקרתית בירושלים. אך תיוגו של אפלפלד כ"סופר שואה" קורס לחלוטין אם סוקרים את כל המדף המבורך של ספריו, שבהם הקיף לא רק את הסבל של העם היהודי בין השנים 1946-1939 בגיטאות, במחנות העבודה ובמחנות המוות, אלא את הדרמה של קיומו לאורך המאה ה-20 כולה, גם בארבעים השנים שלפני מלחמת העולם השנייה וגם בשישים השנים שחלפו מסיום המלחמה עד סוף המאה הזו.
בכרכים שכתב על השנים שלפני השואה הקיף אפלפלד את כל הזירות שבהן סבלו היהודים כתוצאה מתהליכים פנים-יהודיים שהתפתחו במרחב העולמי של העם היהודי מאז תנועת ההשכלה העברית: התפרקות
הבית היהודי, התנכרות בנים מתבוללים לאורח החיים המסורתי של הוריהם, צמיחה של שכבת משכילים בורגנית בערי השדה של מדינות מרכז-אירופה, הסתפחות יהודים בדרגות שונות של טמיעה לשלל תנועות רעיוניות קוסמופוליטיות (סוציאליזם, קומוניזם, אנרכיזם ודומיהם), שהבטיחו לשנות את סדרי החברה של העולם הישן ואגב כך - גם להכחיד את האנטישמיות שהופנתה כלפי יהודים. אפלפלד לא פסח גם על שלב האכזבה שהסבה האנטישמיות המודרנית (זו שהתפתחה בעת החדשה על-רקע כלכלי ועל מצע גזעני) לאלה שכה התאמצו להיטמע בחברה הכללית, ותיאר את מאמציהם הטרגיים-גרוטסקיים של המשומדים למיניהם לחזור אל יהדותם. אפלפלד התעכב גם על ההלם שחוו היהודים לסוגיהם באירופה (דתיים, חילוניים, מתבוללים ומשתמדים) כשלפתע נגזלו מהם זכויותיהם האזרחיות, וחייהם הופקרו לברוטליות של רוצחי המפלגה הנאצית בגרמניה ושל מפלגות פאשיסטיות במדינות אירופה האחרות.
גם בכרכים שבהם תיאר את מצבו של העם היהודי מסיומה של מלחמת העולם השנייה ועד סוף המאה, הקיף אפלפלד את כל הזירות שבהן ניסו ניצולי השואה לשקם את חייהם בסיום מלחמת העולם השנייה. בחטיבה זו ביצירתו תיאר את הניצולים ששוטטו ללא מטרה מוגדרת בדרכי אירופה, את מפח הנפש של אלה שחזרו לבתיהם בכפרים ובערי השדה בתקווה למצוא קרובים או חפצים של יקיריהם, ואת אלה שהתכנסו לבסוף בקהילות מאולתרות על חופי איטליה או במחנות מעבר ובמחנות עקורים. למקומות הללו הגיעו לא רק מבוגרים, אלא גם ילדים שהיו במנזרים ונערים שהסתתרו ביערות או שהוסתרו על-ידי כפריים שהעבידו אותם קשה בתמורה לפת הלחם ולקורת הגג באסם.
בכל כרכי חטיבה זו תיאר אפלפלד את מצבם הנפשי הקשה של הניצולים מכל הסוגים ובכל המקומות: את בדידותם, את ייסורי מצפונם על כך שנותרו בחיים, את געגועיהם להורים ולאחים שאבדו להם ואת סיוטיהם בלילות. וגם כאן התרכז אפלפלד בתהליכים פנים-יהודיים: מאמציהם השונים של הניצולים להדחיק מתודעתם את החוויות הקשות שחוו במחנות וביערות, בהילותם לפצות את עצמם מיידית על השנים שהפסידו מחייהם בשנות המלחמה בעזרת התמכרות להנאות גשמיות שהפכו לפתע זמינות: האוכל, המין, הבידור, עיסוקי המסחר וההברחות שבאמצעותם אפשר לצבור מהר ממון.
ואילו אל לב האימה בשנות השואה עצמן, ואל מה שאירע ליהודים במחנות העבודה וההשמדה עצמם, הגיע אפלפלד רק בשלב מאוחר למדי בכתיבתו (לראשונה כשפירסם את הרומן "מכרה הקרח" ב-1997). קודם לכן נגע אפלפלד רק בשולי הזוועה שהתרחשה להם שם כבני אנוש. כך בסיפור המוקדם "קיטי" המספר את האופן שבו מבינה ילדה שנאספה למנזר את המתרחש מחוץ לכתליו וכיצד גילתה שם את זהותה היהודית, וכך בנובלה "קאטרינה" משנת 1989, המתארת אסירה שקולטת בכלא את מה שמתרחש מחוצה לו ליהודים, שבבתיהם עבדה כמשרתת שנים לא מעטות.
הרומן "לילה ועוד לילה" (2001), שעל פיו עשתה הבימאית תמר ירום את הסרט "פנסיון פראכט", משתייך למספר מצומצם של כרכים שבהם סיפר אפלפלד על חייהם של הניצולים שעלו למדינת ישראל בשנות ה-40' וה-50', אם כנערים במסגרת עליית הנוער ששוכנו בפנימיות של הקיבוצים ("מיכוות האור", 1980) ואם כבוגרים שהתפזרו בשולי מושבות וערים ברחבי המדינה, כי חיפשו מגורים בסמיכות לאנשים שדיברו את שפתם, שסבלו כמותם והבינו את חריגותם.
מאחר שמקובל לשייך את אפלפלד לסופרי "הגל החדש", המשמרת השנייה בספרות של שנות המדינה, חשוב לציין שאפלפלד אומנם אימץ את השינוי המרכזי שחוללה משמרת זו (שסופריה נטשו את הריאליזם החברתי והריאליזם האידיאולוגי של סופרי "דור בארץ" למען הריאליזם הפסיכולוגי-לירי והריאליזם האלגורי-סימבולי). אך בניגוד להם, הקפיד שלא לחצות בסיפורי החטיבה הזו אל מעבר לשנות ה-60', וזאת כדי לא לגלוש לאקטואליה הישראלית אחרי מלחמת ששת הימים. בהקפדה זו התבלט אפלפלד כחריג בין סופרי המשמרת שלו, שנושאי "המצב הישראלי" (הסכסוך, השטחים והמחלוקת בין הימין והשמאל בנושאים נוספים) התבררו ברוב ספריהם גם כשהם ריאליסטיים וגם כשהם אלגוריים או סימבוליים.
הסיבה השנייה
גם מורכבות העלילות בסיפוריו של אפלפלד לא הצדיקה לחלוטין הימנעות מעיבוד סיפוריו לעשיית סרטים ישראלים. שהרי אפלפלד הקפיד מאוד שבכל סיפור שלו תהיה עלילה דינמית, אם על-פי קו התפתחות בזמן (תוך ציון ימי שבוע או עונות שנה בפתיחת פרקי הסיפור), ואם על-פי קו השתנות של הדמות המרכזית (בסיפור הממעט במספר הגיבורים) או של הקהילה (בסיפור המתרכז בקבוצה המתלכדת לפעול ביחד כדי לשרוד). תכונה זו של סיפוריו דווקא מתאימה אותם מאוד לעיבוד כתסריט לסרט קולנוע.
בנוסף לדינמיות של סיפור המעשה, יש עוד יתרון לסיפוריו של אפלפלד המתאים אותם לעיבוד לקולנוע והיא השפה הצנועה שבה הוא מספר את סיפור המעשה. המשפטים בסיפוריו אינם מורכבים מבחינה תחבירית, הפיסקאות קצרות, וגם הפרקים אינם גולשים אל מעבר לעמודים בודדים. הוא מתנזר ממליצות וממעט לקשט את התיאורים בדימויים. המילים במשפט הן לרוב קונקרטיות, אף שאין להתעלם גם מקיומן של מילים מופשטות המציינות אווירה או המשקפות מצבי נפש שאינם ניתנים להמחשה קונקרטית ברורה. נוף או דמות אדם מצייר אפלפלד תחילה בקווים מעטים, ורק בפרקים הבאים של הסיפור יוסיף עוד קו ועוד קו, עד שמראה המקום יהיה שלם בתודעתו של הקורא וגם דמות האדם תצטייר לו בשלמותה. אמנות הסיפור של אפלפלד היא לכן מינימליסטית ולחשנית, ואפשר לזהות את ייחודה לא פחות מזו של מספרים שהטקסט שלהם מנדב פרטים רבים כדי לתאר מקום או דמות אדם.
הפַּשְׁטוּת הזו בכפל תופעותיה, בסיפור ריאליסטי ליניארי ומתפתח הכתוב באמצעים לשוניים מינימליסטיים, כשם שהיא מקסימה קוראים המתמידים לקרוא את ספריו של אפלפלד, כך היא עלולה להטעות קורא המזדמן באקראי אל ספריו לחשוב שמתחת לשכבה הריאליסטית העליונה של סיפור המעשה, אין רבדים סמויים. אך הקורא הנענה לקצב המדוד והמדורג של פיתוח סיפור-המעשה ושל גילוף הדמות, ימצא שבכל סיפור של אפלפלד יש שלושה רובדי עומק סמויים המנמקים את התפתחות העלילה - הרובד הסמלני (הסימבולי), הרובד הנפשי (הפסיכולוגי) והרובד הרעיוני (האידיאי).
לפיכך, מובנת מאליה המסקנה העולה מסיכום קצר זה על יצירתו של אפלפלד: קל מאוד לתרגם לסצינות קולנועיות את סיפור המעשה הריאליסטי הקיים ביצירותיו, אך קשה יותר להכיל בתסריט קולנועי את שלושת רובדי העומק הנוספים. וזהו אכן המבחן שעל פיו יש לבחון את הסרט "פנסיון פראכט" של התסריטאית והבימאית תמר ירום, שבחרה לעשות סרט על-פי הרומן "לילה ועוד לילה".
האפשרויות להצגת קונפליקט
בפני תמר ירום עמדו שתי אפשרויות לעיבוד העלילה של הרומן לסרט. האפשרות הראשונה - לכתוב על-פי הספר של אפלפלד תסריט המתרכז בקבוצה של ניצולי שואה המתקוממת נגד הדרישה התקיפה של בעלת הפנסיון, ברונהילדה פראכט, שיזנחו את תרבות היידיש (שהיא חלק מהתרבות היהודית בת אלפי השנים), שעליה גדלו במדינות מזרח אירופה, ויאמצו במקומה את התרבות המקובלת במדינת ישראל, שהיא תרבות צעירה וזרה להם. תסריט כזה היה מניב סרט על קבוצה של אנשים, שכל יחיד בה תורם את חלקו למאבק הקבוצתי על שימור הזהות היהודית מפני דורסנותה של הזהות הישראלית.
והאפשרות השנייה - לכתוב על-פי הספר תסריט המתמקד בניצול שואה אחד, כדי להציף דרכו את הקונפליקט בין המורשת היהודית, שעליה ניצולי השואה בפנסיון אינם מוכנים לוותר, לבין הישראליות החילונית המגדירה מורשת זו כגלותית וכאנכרוניסטית. תסריט כזה היה מניב סרט על דמות גיבור שמנהיג את מלחמת הקבוצה בבעלת הפנסיון.
הבימאית הייתה צריכה לבחור באחת משתי האפשרויות כדי להציף את הקונפליקט התרבותי-רוחני (שבהמשך יתברר שהוא לא רק פסיכולוגי, אלא גם אידיאולוגי), אם התכוונה להיות נאמנה לרומן של אפלפלד. בעיית הסרט היא שהבימאית לא נצמדה לאחת משתי האפשרויות הללו, אלא ניסתה לשלב בתסריט שלה את שתיהן. משום כך נאלצה לבצע בתכיפות חיתוכים חדים ברצף העלילה של הסרט כדי לעבור לסירוגין מסצינה המתמקדת בקבוצה לסצינה המתמקדת בגיבור שלה. בכך פגעה בבולטות של הקונפליקט, שיכלה להמחיש לצופים רק באחת משתי הדרכים, שמביניהן היה עליה לבחור את הרצויה לה יותר.
בהעדר הכרעה ברורה בין שתי הדרכים, יוצא הצופה מהסרט עם תחושה עמומה ממשמעות העימותים המתקיימים תדיר בין ניצולי השואה ששכרו חדרים בפנסיון לבין ברונהילדה פראכט בעלת הפנסיון. או במילים אחרות: מהסרט לא יכול הצופה להבין שהמחלוקת בין בעלת הפנסיון לדיירים אינו סכסוך בנאלי על סדר וניקיון, אלא הוא מאבק על צביונה הרוחני-תרבותי של המדינה, שהתחיל בעשורים הראשונים לקיומה (הסרט ממקם את העלילה בשנת 1960), ועם השנים רק הלך והחריף בחברה הישראלית.
למזלה של מרום מתרחשים רוב פרקיו של הרומן "לילה ועוד לילה" בתוך המבנה של הפנסיון. זהו מבנה צנוע שרובו חדרים, מסדרונות וחדרי מדרגות המחברים בין שלוש קומותיו, שבו יכול כל אחד מדיירי הפנסיון להסתגר בחדרו בהיותו במבנה (לכך נוטה פאולה, המנגנת בצ'לו עגום צליל בחדרה), או להיפגש עם שכניו במסדרונות הצרים (אפשרות זו מנצל יותר הצייר קירצל). אומנם קיים במבנה אולם קטן המשמש להגשת הארוחות במשך היום, אך הוא נפתח לרשות כולם רק בערב. זירה מצומצמת וחונקת זו פתחה לבמאית אופציות צילומיות מעניינות מבחינה קולנועית, שאותן ניצלה היטב כדי ליצור אווירה התואמת לדרמה המתרחשת בפנסיון.
אלא שמן הסרט בכללו לא מתברר לצופה אם הבימאית התכוונה רק להציג פיסת הווי מיוחדת שנוצרה בפנסיון הזה בשנות ה-60' של המאה הקודמת בגלל סוג הדיירים שהתכנס לתוכו ובגלל התנאים הקלוסטרופוביים של מבנהו, או שבאופן אלגורי גם חתרה (ולא כל כך הצליחה) להמחיש, בעזרת מבנה הפנסיון וההווי החונק שנרקם בו, מצב אקטואלי שעודנו שורר ב"מבנה" הלאומי, והיא המדינה, שבה שתי תרבויות מנוגדות לוחמות על מעמד הגמוני בחברה הישראלית - מזה התרבות היהודית הוותיקה השואפת לקיים את המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי, ומזה התרבות הישראלית הצעירה השואפת להפוך את המדינה למדינת כל-אזרחיה.
הסוחר מַנְפְרֶד
כשלונה של הבימאית להעניק משמעות אקטואלית כזו לעלילת הסרט החל בבחירה מוטעית לחלוטין של הסוחר מַנְפְרֶד, מבין שאר ניצולי השואה בפנסיון, לתפקיד הגיבור המתייצב בשמם ללחום אידיאולוגית בדרישותיה של בעלת הפנסיון. אומנם ברומן משמש מנפרד בתפקיד "המספר", אך סיפור חייו אינו מחריג אותו בכלום משוכרי החדרים האחרים בפנסיון. גם הוא ניצול שואה וגם הוא הגיע אל הפנסיון כדי להיות בחברת הדומים לו. תעיד על כך הביוגרפיה המפורטת למדי שסיפק הרומן על תלאות חייו בעבר ועל מעמדו בפנסיון בהווה.
בעלילת הרומן מסופר שבשנות השואה היה מנפרד כלוא במספר מחנות ריכוז, ואחרי ששרד, פגש באחד המחנות המאולתרים שהקימו לעצמם הניצולים על חופי איטליה את מינה, צעירה שאותה נשא שם לאשה. בזה אחר זה ילדה לו מינה את שני ילדיו, ארתור וקלרה, אך חלתה ונפטרה כשהיא רק בת 26 (ע' 23). למדינת ישראל עלה מנפרד מיד אחרי היווסדה, לפני כחצי יובל שנים, כאלמן המגדל לבדו את שני יתומיו הקטנים. רוב שנותיו בארץ התגורר בתל אביב, ושם עשה את הונו ממסחר בדולרים (שהיה בלתי חוקי באותן שנים). ברווחיו מהמסחר בדולרים רכש שתי דירות קטנות בתל אביב (ע' 64), שהן רבע מרכושו, רבע נוסף מכספו הוא מחזיק בכספת באחד הבנקים, ומחצית מחסכונותיו הוא נושא בדולרים התפורים בבטנת מעיל שאינו מסיר מעל גופו (ע' 5).
בתחילת שנות ה-60' מנפרד עודנו אלמן, אך לפני 6 שנים, אחרי שהסדיר מעון לקלרה (שם אובחנה כנערה "מרחפת" האוהבת לשוטט בשדות הפנימייה ולהתפעל מהטבע) ואחרי שנוכח כי גם ארתור מסוגל לעמוד ברשות עצמו (חלומו הוא להקים תחנה וטרינרית לטיפול בכלבים עזובים), עזב את דירתו בתל אביב ועבר להתגורר בירושלים בפנסיון פראכט (ע' 153). במעבר הזה לפנסיון אומנם הרחיק את עצמו מילדיו, אך העניק לעצמו את האפשרות לחיות עם אנשים מהזן שלו - "זהירים וחשדניים" המשוחחים ביידיש וגם משמיעים ניגונים ששמע בילדותו (ע' 150). שלא כאחרים, נוהג מנפרד להגיח מדי פעם מהפנסיון, כדי לפנק את עצמו בכוס קפה ועוגה באחד מבתי הקפה ברחביה או לבקר את קלרה וארתור ולהסדיר עניינים כספיים בתל אביב.
מדוע, אם כן, בחר אפלפלד בסוחר מנפרד לכהן בתפקיד "המספר", כדי למסור באמצעותו את סיפור הפנסיון בשנתו האחרונה? לא כדי להבליטו כ"גיבור", כדמות מעורבת מאחרים במאבק של שוכרי הדירות בבעלת הפנסיון, אלא דווקא בשל היותו מעורב שולי בהנהגת המאבק הזה, וגם בשל יכולותיו המוגבלות כ"מספר". מנפרד מתרכז בעובדות ומספר את האירועים בסדר ליניארי וללא תיחכום. אין הוא פוסח על זוטות וגם אינו חושף רגשות. לכן, בחירתו של אפלפלד בו כ"מספר" הניבה רומן מטלטל כל כך, כי באמצעות "מספר" מסוגו, שאינו מפרש את משמעות האירועים בפנסיון בשנתו האחרונה, נותרים פערים רבים בסיפור המעשה להשלמה על-ידי הקורא, והחשובים שבהם הם הפערים במניעיהם של ניצולי השואה להתלכד מול כוונתה של בעלת הפנסיון לשנותם: להרחיקם מזהותם היהודית כדי שיאמצו לעצמם במקומה את הזהות הישראלית.
לכן שגתה ירום כשבחרה במנפרד להיות הדמות המרכזית בסרטה ולהאיר דרכו את מאבקה של הקבוצה נגד היוזמה של בעלת הפנסיון לכפות עליהם ישראליזציה - התכחשות לתרבותם המקורית, תרבות היידיש, והסתגלות לתרבות הישראלית החילונית. ומאחר שירום גם לא כללה בסרט הרבה מעבר חייו של מנפרד (ומה שכללה, רופפות קשריו עם ילדיו הבוגרים, הוצג בחטף בלתי נסלח), התרכזה בפרשת הדולרים שביקש לתרום לוועד להצלת היידיש ותרבותה, ומיקדה את המצלמה שוב ושוב בפניו האטומות של השחקן, במעיל המיושן שלו ובחבילת דולרים העבה והעטופה בנייר חום שהוא חוזר ומתאמץ למסור לראשי הוועד של הניצולים, המשורר זיידל והצייר קירצל, המסרבים לקבלה מידיו, משום שלדעתם היא תרומה מופרזת שתסכן את עתיד ילדיו.
הסרט נטפל באופן מוגזם לנכונותו של מנפרד לתרום למען הצלת היידיש ותרבותה חלק כה ניכר מממונו, מאחר שאין לו הסבר להחלטתו זו אחרי שהעלימו מהתסריט את המידע על תלאות חייו בעבר. ברומן דווקא יש הסבר למעשה הזה, שהבימאית אולי לא גילתה אותו, או שלא ידעה כיצד לתרגם אותו לשפה החזותית של הקולנוע: מאז שהשתחרר מהמחנות לפני כחצי יובל שנים, שקד מנפרד רק על צבירת ממון בדרכים שונות, כולל המפוקפקות מביניהן. בעצמו הודה, "אינני צדיק ורשימת החטאים שלי ארוכה" (ע' 97). בגיל חמישים מאס באגירת כסף נוסף, מאחר שהבין "כי בלא מסירות נפש שום מעשה של קדושה לא יתהווה. הקדושה תובעת הקרבה" (שם).
בסרט הוחלף מניע אצילי זה (קדושה), המבטא שאיפה של מנפרד להעניק משמעות לקיומו, בהסבר צפוי ובנאלי יותר. באחת הסצינות התבקש השחקן המגלם בסרט את דמותו של מנפרד (צחי גראד), להשמיע בזעקה קורעת לב, שאת תרומתו החריגה הציע לוועד לזכר בני משפחתו שניספו בשואה. מדוע כה חשוב להדגיש שהשחקן השמיע את הנימוק הזה מנהמת לבו ובקול זעקה? משום שלאורך כל הסרט הודרך השחקן, קרוב לוודאי כדי להבליט את הסצינה הזו, למעט בדיבור וגם להשמיע את הרפליקות המעטות שלו בקול נמוך וחד-גוני, ובמקום זאת להנכיח את עצמו בסצינות שלו רק עם מבע פנים קפוא ועם הגשמיות הפיזית של גופו העטוי במעיל ישן. הוראות הבימאית לשחקן הפכו את הדמות שגילם לבלתי-מעניינת ובוודאי שלא כזו שניתן לבסס עליה את המטען האידיאי הכבד של הקונפליקט הרעיוני שהציג אפלפלד בעלילת הרומן הזה.
כלומר, מלכתחילה לא התאים מנפרד להיות "גיבור" של קבוצת ניצולי השואה שהתגבשה בפנסיון במטרה להיאבק בבעלת הפנסיון. אך אחרי שכמעט כל הביוגרפיה שלו המסופרת ברומן הועלמה מהסרט, שוטחה דמותו במידה כזו שכבר לא התאים כלל להיות מוצג כיריב אידיאולוגי שקול לדמותה של בעלת הפנסיון, ברונהילדה פראכט. מתאים ממנו להבלטה כדמות מרכזית בסרט וכיריב אידיאולוגי שקול לבעלת הפנסיון הוא כמובן הצייר קירצל, כפי שיובהר בהמשך.
