ביקורת על ספרה של קרולין גליק - סיפוח עכשיו: קרולין גליק, עורכת בכירה ובעלת תור ב"
ג'רוזלם פוסט", עומדת בראש פרויקט הביטחון הישראלי במכון דיוויד הורוביץ לשלום בלוס אנג'לס, הנה גם עמיתה בכירה לענייני המזרח התיכון במרכז למדיניות ביטחון בוושינגטון. לפני הבחירות האחרונות התפרסמה כמי שדחתה פניה של ביבי נתניהו להצטרף לרשימת הליכוד לכנסת.
הספר חופן פרקים: דיפלומטים ופוליטיים, דמוגרפים ואידיאולוגים מניתוח היסטורי ועכשווי, שמגמתו להסביר את רציונל סיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל. נקודת המוצא ביחס לסכסוך עם הפלשתינים היא בכך ש"חילוקי הדעות נסובים היום סביב השאל מה ניתן לעשות נוכח כישלון התהליך המדיני"(עמ' 12). הגם שיש בספר כתב אשמה כנגד ההתנהלות הפלשתינית, מצויה גם ספרות מחקרית המציבה כתב אשמה נגד ישראל, ודומה שעדין לא הגענו לשלב המחקר ההיסטורי הממצה (כפי שהגענו אליו ביחס לתקופות אחרות),- ביחס לסכסוך עם הפלשתינים מאז הסכמי אוסלו.
המפה הפוליטית מוצגת בצורה שטחית למדי, לאור התפיסה של בני חושך לעומת בני אור מבולבלים: "כך מצד אחד יש לנו פוליטיקאים הפועלים להסתיר את התנגדותם הרדיקלית לנכס צאן ברזל של ישראל באמצעות הגדרה מחדש של הציונות באופן שהופך אותה להיפוכה ( ומהי משמעות הציונות בעידן שלאחר הקמת מדינה ריבונית?-י.ב.), ופעילים שמאלנים, הממומנים על-ידי
האיחוד האירופי, פועלים למוטט את מעמדה הבינלאומי של ישראל באמצעות פרימת מערכות היחסים שלה עם בנות בריתה. ההנהגה מן העבר השני של המפה הפוליטית, מימין, נטולת אסטרטגיה ברורה" (עמ' 13). דומה שבנושא המימון, הבעייתיות מצויה בעצם מקורות המימון של הפעילות החוץ פרלמנטרית וגם הפוליטית של מועמדי מפלגות, מחוץ לישראל. דומה שאין זה עולה בקנה אחד בדיוק עם תפיסת הדמוקרטיה בהקשר היות העם, כלל האזרחים, כמקור הריבונות.
במסגרת הביקורת על הספר לא אוכל להתייחס לכל טענותיה של גליק, כמו הסיבות שהובילו מנהיגים אמריקנים משתי המפלגות הגדולות לתמוך בפרדיגמת שתי המדינות, שלניתוח זה היא מקדימה שני הפרקים הראשונים בספר. לא פחות מעניינת היא טענתה, שמטרת המדיניות הפלשתינית מעולם לא הייתה הקמת מדינה פלשתינית! יעדה העיקרי היה - לכל אורך הדרך- להביא לחורבנה של ישראל"(עמ' 19).
טענה לא מקובלת שהיא טוענת, שהתפרסמה בעיקר הודות לדיפלומט (לשעבר) יורם אטינגר היא הטענה ש"הפחדים מ"השד הדמוגרפי" מבוססים על נתונים דמוגרפיים שכל כולם זיוף- כלומר, על נתוני מפקד אוכלוסין שנערך ב-1997 על-ידי הרשות הפלשתינית, שבהם נופח מספר הפלשתינים ב-50 אחוז (!). יוצרי המפקד שיקרו גם ביחס למגמות הדמוגרפיות בשעורי הילודה וההגירה, ובכך ניפחו גם את ההערכות באשר לצמיחה דמוגרפית עתידית"... הנתונים הדמוגרפיים האמתיים מצביעים על כך שאפילו אם תוענק אזרחות ישראלית לכל הפלשתינים החיים ביהודה ובשומרון - דבר שתוכנית ההכלה אינה מחייבת או מניחה - עדיין ישמרו היהודים על רוב של כשני שלישים במדינת ישראל"( עמ' 21).
פרק 8 עוסק ב"פצצה דמוגרפית בלי מרעום" והוא ניפתח בדברי מייסדה ומנהלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של פלשתין, חסן אבו ליבדה הגורס "לדעתי (נתוני המפקד) חשובים לא פחות מהאינתיפאדה, וזוהי אינתיפאדה אזרחית"(עמ' 159).
לי אין כלים להתמודד עם הטענות הדמוגרפיות, אבל יש לי כלים להתמודד עם הטענות האידיאולוגיות. גליק שוללת את הטענה שיש סתירה בין היותה של ישראל מדינה יהודית ובין היותה מדינה שאוכלוסייתה אינה כמעט כולה יהודית, והיא מסבירה ש"תפישה זו עומדת בסתירה ליסודות רעיון הממשל הדמוקרטי. טיעון זה מתעלם מהעובדה שבדמוקרטיות ליברליות – כמו ישראל וארצות הברית, למשל-זכויות הפרט אינן נפגעות בהכרח משלטון הרוב. להפך, הן פורחות תחת ממשל של בלמים ואיזונים (בישראל?-י.ב), המונע מהרוב לפעול באופן דכאני ולרדות במיעוט. למעשה, הפלשתינים החיים תחת שלטון הרש"פ נהנים הרבה פחות מחירויות יסוד כמו חופש דת, זכויות רכוש וחופש ביטוי בהשוואה לערבים אזרחי ישראל, הנהנים מחירויות אלו ומהגנת החוק ממש כמו אזרחיה היהודים של ישראל"(עמ' 22).
במקום אחר היא שוללת שיש סתירה בין ההגדרה העצמית היהודית ובין הממשל הדמוקרטי וכי המונח " "דמוקרטיה יהודית" " אינו אלא סתירה- במונחים. הטיעון הזה אינו תובע דיון רציני, אם משום שישראל היא מן המדינות החופשיות בעולם, וגם משום שהיא נשלטת על-ידי חוקי הכנסת ולא על-ידי חוקי ההלכה היהודית. אבל גם אם ההלכה היהודית הייתה המקור לחוק הישראלי, הדבר לא משנה את מעמדה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית וחופשית" (עמ' 201).
דומה שטענות אלו הנן מיתולוגיות במקרה הטוב, ודמגוגיה במקרה הרע. אין ישראל מדינה דמוקרטיה ליברלית. הדת לא רק שאינה נפרדת מהמדינה, אלא גם ממה שנקרא "הלאום היהודי". אזרחי ישראל, גם היהודים, אינם יכולים להינשא בנישואין אזרחים, מה שלא יעלה על הדעת במדינה דמוקרטית ליברלית. דומה שגליק מעולם לא קראה את דוחות "סיכוי" כדי לעמוד על האפליה וההדרה של ערבי המדינה. היא גם לא קראה על הפקעות האדמות והקמת כרמיאל, כמו גם הפקעת אדמות הבדואים בנגב, כפי שניתן לקרוא מספרי חוקרים כמו: פרופ' אורן יפתחאל, חיה נח, או במבזקי המידע של עמוס גבירץ, כדי לעמוד על הפקעת הקניין של הערבים אזרחי ישראל.
הטעיה משמעותית מבצעת המחברת בלוקחה תופעה שולית והפיכתה למגמה בעלת פוטנציאל גבוה. כזה הוא סיפורם של הערבים והערביות המתגייסים לצה"ל, כמו רב"ט אלינור ג'וזף שהפכה בשנת 2010 ללוחמת הערבייה הראשונה בצה"ל או מילאד ומוחמד אטרש, אחים ערבים מוסלמים שהתנדבו לשרת בגולני (עמ' 193), בהם היא מוצאת ביטוי ל"מגמה קטנה אך מתרחבת בקרב הערבים הישראלים בכיוון של השתלבות מלאה חברה הישראלית. סימנים אחרים הם המספר הגדול של משפחות ערביות שילדיהן לומדים בבתי ספר עבריים והעניין הגובר בשירות צבאי ולאומי"(עמ' 193-194).
אולם הדרך לשוויון ולהשתלבות עוברת דרך היות כלל האזרחים, אזרחים שווים בעלי אזרחות ישראלית מלאה בפני החוק, יכולת ניעות סוציו- כלכלית, שהם אזרחי רפובליקה ישראלית השייכת לכולם. דרישת מילוי חובות, ללא מתן קודם כל זכויות אזרח כל, הנה בגדר טעות, ויש לחשוד במציעים אותה, כמו ח"כ ליברמן, (הגורס ש"בלי נאמנות אין אזרחות"), שאין אכן רצון לקבלם כאזרחים שווים ומלאים.
גליק מפליגה על גלי הדמיון כשהיא כותבת ש"מאז שנת 1949 נהנו אזרחי ישראל הערבים משוויון זכויות מלא, בכפוף לשיקולי ביטחון"(עמ' 194). "שיקולי הביטחון:" הללו היו מכבסת מילים שבינה לבין ביטחון, ככל שעבר הזמן,- לא היה כל קשר. גם הממשל הצבאי שהונהג התברר בשלב מסוים כנובע מסיבות כלכליות בעיקר, לפי ועדת רטנר .
לא ברור עד כמה מבוססות טענות הבאות, מה גם שאין הן יכולות לשרת א ת טענת הסיפוח בה מצדדת גליק. לפי פרופ' אפרים קארש,"אם באמצע שנות השבעים אחד משני ערבים ישראלים דחה את זכות הקיום של ישראל, בשנת 1999 כבר דחו את זכות קיומה ארבעה מחמישה ערבים ישראלים. בשנת 2000 התנגדו כל חברי הכנסת הערבים- ישראלים לזכות הקיום של ישראל. הם דחו את זהותם הישראלית ודרשו שהתייחסו אליהם כפלשתינים" (עמ' 195). לי ידועים מספרים אחרים בנושא התמיכה בלגיטימיות של ישראל, מה גם שיש לי הרושם, שיש עירוב בין שאלת הלגיטימיות של המדינה כשלעצמה, לעומת הלגיטימיות של שליטת האידיאולוגיה הציונית בה.
קרולין גליק מבצעת תרגילי אקרובטיקה מחשבתיים, כשמצד אחד היא גורסת בצדק ש"מצבה של ישראל יהיה ללא ספק טוב בהרבה עם מיעוט ערבי משולב מאשר עם מיעוט ערבי אירדנטי". מאידך היא מביאה את ממצאיו של פרופ' קארש שלפני האינתיפאדה השנייה " שללו 80 אחוז מערבי ישראל את זכות קיומה של ישראל. נתונים הנוגעים להשקפותיהם של הפלשתינים מצביעים על תחושות דומות". מצד נוסף "אם הערבים הישראלים היו שותפים לשאיפה הפלשתינית להחרבת ישראל, קשה להבין מדוע כה מעטים מהם השתתפו במלחמת הטרור". ומהו הסברה של חוקרת מדיניות הביטחון? "ההסבר הפשוט ביותר לכך הוא שהם לא היו יכולים לעשות כן. הערבים הישראלים חיים תחת ריבונות ישראלית, ולכן יש להם יכולת מוגבלת להתארגן בחוליות טרור ולתכנן מעשי טרור כמו אחיהם החיים בתחום הרשות הפלשתינית, התומכת במעשי טרור. השליטה באזורים בהם חיים הערבים הישראלים אפשרה לרשויות הישראליות להדוף באופן יעיל בהרבה מתקפת טרור ולמנוע מחוליות מחבלים לבצע את זממן"(עמ' 199-200).
במקום ההתפתלות המחשבתית הזו ראוי לציין:
- למרות שערבי ישראל ( או הפלשתינים הישראלים) מופלים מחד לרעה, הרי ביסודו של דבר הם רוצים לחיות במדינת ישראל אבל במשטר שיתייחס אליהם כאזרחים שווים.
- אפלייתם לרעה כמו גם הזדהותם עם הפלשתינים שברשות, הביאה רק עשרות מהם לפעילות טרור. לעומת זאת הפלשתינים ברשות מצויים תחת משטר כיבוש ישיר או עקיף (עזה) הפוגע קשות בזכויותיהם וברמת החיים שלהם ובכך מחזק את המוטיבציה לפעול אף בטרור כנגדו.
- בקרב אזרחי ישראל היהודים קיימת תפיסה הנוטה לראות באזרחים הערבים בגדר גייס חמישי. לפי סקר שנערך בשנת 2001 "אמרו 67% מהמשתתפים היהודים כי לדעתם אזרחי ישראל הערבים אינם מעוניינים בקיומה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית...בסקר שנערך בפברואר 2002 ...סברו רק 24% מהמשתתפים היהודים כי האזרחים הערבים נאמנים למדינה (לעומת 38% שחשבו כך בפברואר 2000, לפני תחילת האינתיפאדה).(נימר סולטאני, אזרחים ללא אזרחות, דוח המעקב הפוליטי השנתי הראשון של מדה: ישראל והמיעוט הפלשתיני 2000- 2002,יוני 2003, עמ' 102).
מסקר נוסף שהיא מביאה עולים ממצאים שאינם עולים בקנה אחד זה עם זה, בהקשר של הרצון לחסל את ישראל ולעבוד בה. "רוב של 60 אחוז מהפלשתינים (ברשות-י.ב)- 55 אחוז ביהודה ובשומרון ו-68 אחוז בעזה- אמרו לסוקרים ביוני 2014 כי הם רוצים בחיסולה של ישראל. מצד שני אותו סקר חשף כי 80 אחוז מהפלשתינים רוצים יותר הזדמנויות תעסוקה בתוך ישראל הריבונית, ורובם גם רוצים שחברות ישראליות יספקו להם תעסוקה ביהודה ובשומרון ועזה עצמן"(עמ' 231). ברור שהממצאים אינם עולים בקנה אחד, והפנית גליק לפרק 10 שבו "נתוני סקרים מצביעים על כך שהפלשתינים רוחשים הערצה לדמוקרטיה הישראלית, הם גם מתנגדים לנסיגה ישראלית חד-צדדית מיהודה ושומרון"(שם)- אינם מסבירים אותם.
זאת ועוד, מועלית הטענה ש "מעמד של תושבות קבע ישפר באופן מידי ומשמעותי את מצבם הכלכלי של הפלשתינים ( שברשות-י.ב.)". אולם ה"מאידך" נראה בעייתי (וכשלעצמו אינו מספק תשובה לרציונל המהלך) - "מצד שני, נוכח עוינותם הבסיסית של הפלשתינית, כפי שהדבר בא ידי ביטוי בנתוני הסקרים, ניתן להעריך במידה רבה שלך סבירות כי רק מספר קטן של פלשתינים יבקש אזרחות ישראלית מלאה"(שם).
כלומר רוב האוכלוסייה תהיה עוינת לישראל, מה שאינו מבטיח לא יציבות משטרית דמוקרטית שלא לדבר על יכולת הבנייה לאומית. במילים אחרות, יש כאן ניסיון לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה- עוגת האנומליה של ישראל כמדינת לאום דמוקרטית.
לאור מעמדה העולמי כיום של ישראל דומה שיש משום גוזמה חשיבתית "שהחלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון תשפר את מעמדה הבינלאומי של ישראל, את ביטחונה הלאומי ואת יכולתה לתפקד כדמוקרטיה"(עמ' 25).
חוסר ביקורתה של גליק בא לידי ביטוי למשל כשהיא עוסקת בהצהרת בלפור שהיה בה "התחייבות רשמית של הממשלה הבריטית לעם היהודי, המיוצג על-ידי התנועה הציונית....כדי להקים בו בית לאומי לעם היהודי, שיהפוך מאוחר יותר למדינה המשתרעת על כל שטחו (של המנדט). המנדט ניצב בשורש זכותה החוקית של ישראל לריבונות על שטחי יהודה ושומרון ומבהיר במפורש כי לישראל לבדה שמורה הריבונות החוקית על שטחים אלו(עמ' 57).
המחברת מתעלמת מכך שבהצהרת בלפור נכתב "בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל" (שם), ועל זכויות אלו וזכות ההגדרה של ערבי הארץ, נכתבו לא מעט ספרים ובמסגרת זו אציין רק את מחקרה של דבורה ברזילי- יגר- בית לאומי לעם היהודי, המושג בחשיבה ובעשייה המדינית הבריטית 1917- 1923 (הוצאת הספרייה הציונית, תשס"ג ), ממנו תוכל גליק ללמוד שאם היה מיושם עקרון ההגדרה העצמית, הוא היה משרת את ערבי הארץ.
על מחמוד עבאס פורסם לא מעט מידע על היותו מכחיש שואה. בפרק 5, שתת הפרק בו עוסק בעבאס, מתברר מידע שאולי לא ידוע עליו. למשל, שהוא מימן את הפעולה של טבח מינכן (עמ' 97), או שגרס ש"(הציונים נתנו) הרשאה לכל גזען בעולם, בהנהגת היטלר והנאצים, לנהוג ביהודים כרצונם, כל עוד יבטיח הדבר הגירה לפלשתין. עבאס כתב כי הציונים רצו ברצח יהודים רבים ככל האפשר"(עמ' 100).
מידע זה או אחר, אין בו לפצות את הספר על ליקוייו התפיסתיים הנובעים מתפיסת סיפוח מבלי לקבל את נורמת קבלת האזרחות המלאה וההצטרפות האוכלוסייה האזרחית ללאום המדינה, אם כמובן היא חפצה בכך.
- קרולין גליק - סיפוח עכשיו, הוצאת סלע מאיר,2015, 367 עמ'.
