תוכנית ההפרדה: פתרון הסכסוך או הרס עצמי

לאחר שקראתי כמה וכמה מאמרים ותגובות קוראים המתיחסים לאפשרות הפרדה בין ישראל (המדינה היהודיתׂ ( לאיו"ש (ייצור מדיני שטיבו וטבעו עדיין לא ברורים), הבנתי שרבים מבין העוסקים בנושא אינם מבינים את העוקץ האמיתי שלו, ואחרים שמבינים, בוחרים להתעלם ממנו. הויכוח חדל כבר מזמן להיות דיון אסטרטגי גיאופוליטי והפך לדיון אידיאולוגי מנותק מהמציאות. מנותק מהמציאות לגבי אופיים של יחסים בין מדינות ועמים שיש ביניהם סכסוך טוטאלי (על הכל) ומנותק מאי-היציבות האינהרנטית של המזרח התיכון כיום ובעתיד הנראה לעין.

למען האמת, הדיון האידיאולוגי אינו ערטילאי ומעורב בו תמהיל מוזר ומעניין של אינטרסים פנים-ישראלים ואינטרסים חיצוניים, שמניעים אותו ומעוררים אותו מדי פעם, בזיקה להתרחשות פנימית או חיצונית רלוונטית. בישראל הדיון מכוון למנף את הנושא כחלק ממאמץ להחזיר את השמאל לעמדת הגמוניה פוליטית. שכן, נצחון עמדת השמאל בוויכוח על ארץ-ישראל, תהיה מכה אנושה לתפיסת הכוחות הלאומיים והדתיים-לאומיים שמניעים את ההתישבות באיו"ש ואת התפיסה של זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל.

הדוגלים בתפיסה זו מכוונים בעצם לארץ-ישראל המערבית (כ-23% בלבד מכלל שטח המנדט שבו הייתה אמורה לקום מדינה יהודית אליבא ד'הצהרת בלפור). בעניין זה עושה השמאל לעצמו חיים קלים, ומתעלם בשיטתיות מהעמדות הערביות, וכך אין הוא צריך להתמודד עימן או לנמק מדוע צריכה ישראל לראות בהן גם כיום בסיס להתדיינות מדינית. ולעומתו, הערבים כופרים בפשטות ובלי להתנצל בכל זכות של העם היהודי בארץ-ישראל ועל ארץ-ישראל. הם לא היססו לדחות את תוכנית החלוקה החמישית (1947), שעל בסיסה הוכרזה העצמאות ב-1948. ומשהפסידו במלחמת הקוממיות, הם מבקשים להתחיל את הדיון ממקום שבו נקבעו קוי-הפסקת האש ב-1949, קוים שהם לא היו צד להם, אלא ירדן. ולא רק זאת, אלא שהם הופכים תביעה זו לתנאי מוקדם לעצם ניהולו של מו"מ מדיני. את עמדתם זו הם מגדירים ברוב חוצפה כוויתור ערבי, כאילו לא הם היו אלה שדחו את תוכנית החלוקה, הכריזו מלחמה וכשלו בה.

ישראל באיוולתה אינה חוזרת להעלות את השאלה מדוע עליה לקבל את נוסחת "שטחים תמורת שלום" - החלטת מוע"ב 242 - שאין בה גבולות ביטחון לפי התפיסות המקלות ביותר, ואין דורשת שהעולם יראה בנכונותה להסתפק בשטחי א"י המערבית - וויתור ישראלי עצום. באופן זה, אי-כך פעלה, היה כל ויתור ישראלי נוסף בבחינת "בונוס" של רצון טוב כלפי הערבים, ואילו כיום הוא נתפס כמובן מאליו, מתבקש, וצודק. זו גישה חלמאית ודפטיסטית מובהקת, שיש בה חוסר אחריות לאומית, מדיניות אוילית, ונטילת סיכונים בלתי סבירה. אבל תפיסה זו היא שבעצם עומדת ביסוד גישת השמאל לדיונים על הסדרחרף נפסדותה. וכאשר היא נדחית על הסף ע"י הערבים בכלל ונציגיהם לצורך המאבק בישראל - "הפלשתינים" - בפרט, השמאל עוסק בהתנצלויות ובחיפוש דרכים להוסיף למסכת הוויתורים נדבכים מסוכנים נוספים.

אם שוקלים את עמדת השמאל על-פי ערכה האסטרטגי המדיני והלאומי - זו איוולת מוחלטת. אבל אם מבינים שעמדה זו מודרכת ע"י החשש שאין בידי השמאל אמצעים לשיקום מעמדו בחברה הישראלית לאחר מהפך 1977 זולת "סחר באדמות ארץ-ישראל", הדברים מקבלים משמעות שונה. לכן, הוא מגייס לטובת העניין אידאות פוסט-מודרניותופוסט-ציוניות, ומנסה לעצב בשיטתיות את דעת הקהל הישראלית סביב חידוש הלגיטימציה של תוכנית החלוקה כבסיס להסדר עם הערבים, ש"גבולות 67" הם חלק ממנה. ולכן גם אימץ גישה ערמומית אך מסוכנת שאותה מייצגים הגורמים המשתמשים בסיסמה "שלום עכשיו" - שפתאום אצה להם הדרך.

הסכסוך הישראלי-ערבי נמשך כבר כ-120 שנים, אבל בראיה זו של השמאל, חייבת ישראל לברוח מידמכל מה שעליו חלם העם היהודי 2000 שנה וליטול בדרך סיכונים בלתי-רציונליים. מלחמה היא אכן דבר רע, אין מי שחושב אחרת. אבל מלחמה היא גם חלק אינטגרלי מההיסטוריה האנושית, ומי שסבור אחרת אינו יודע היסטוריה או אינו לומד ממנה דבר. מדינות ריבוניות נהלו מאז ומעולם מלחמות בכדי להגן על אינטרסים חיוניים שלהן, וכשלא עשו כן, אבדו בנתיבה השוחק של ההיסטוריה. גדולתה של תורת דרווין אינה העובדה שהיא מתארת את האבולוציה האנושית ברמת הפרט. היא מתארת את האבולוציה האנושית גם של מסגרות חברתיות ובכלל זה מדינות ואימפריות -"המתאים שורד")The Fittest Survives) הוא המוטו שלה. ובפוסט-מודרנה גם סיפורי-בדים הם נרטיב לגיטימי- רקונסטרוקציה ובמילים אחרות: "מגדלים באויר", היא מילת הקסם. מדינה ריבונית חייבת להיות מוכנה להאבק על מה ששלה ועל מה שחשוב לשרידותה, ובתהליכי ההסתגלות הטבעיים אין קיצורי דרך. במזרח התיכון, סבלנות היא תכונה חיונית, וקוצר-רוח עשוי לבשר מחלה סופנית.

ליד השמאל הישראלי פועלים כיום כוחות נוספים, שמסיבות שלהם משתפים עימו פעולה. הכוחות החיצוניים, ללא קשר למה שהם אומרים, פועלים מתוך אינטרסים אגואיסטיים ומשתמשים בחולשות של השמאל הישראלי לקידום מטרותיהם. השמאל הפך בדור האחרון לראש-חץ באמצעותו מנסים כוחות אלה להשמיץ את ישראל, לגבש עבורה תוכניות מדיניות חסרות שחר, להפעיל עליה לחצים כלכליים, פוליטיים ואחרים, ליזום חרמות ונידויים ועוד כהנה וכהנה. בשעה שהשמאל שיש בו עדיין קורטוב של ציונות חיונית, אינו פועל נגד המדינה מתוך כוונת זדון, לעיתים קרובות הוא באיוולתו מסייע בידי אויביה או יריביה.גחמות השמאל הופכות לאובססיביות ככל שכשלונותיו לחזור לעמדה הגמונית מתבדות. בהשפעת אובססיה זו הוא הופך בהדרגה לגייס חמישי - כוח פנימי שנאמנותו לגורמי-חוץ לא ידידותיים גוברת על נאמנותו לעם ולמדינה.

את גחמותיו המדיניות מתרגם השמאל לסיסמאות קליטות ופשוטות שעל אחת מהן כבר עמדנו - "שלום עכשיו" - והאחרות דומות בתוכנן אך שונות בניסוחיהן, למשל: "היפרדות מהפלשתינים". כאן מרחיב השמאל את גמישות הפעולה משום שהוא כבר לא דורש שלום כתנאי לוויתורים בלתי רציונליים, כאן הוא כבר מוכן למהלכים חד-צדדיים, העקר לעשות משהו... . גם גישות כאלה נוסו בעבר וכשלו, אבל מי שאינו לומד מההיסטוריה אינו לומד גם שעורים אלה. אם נניח שהשמאל אינו מנסה להוליך שולל את הציבור, תתבקש מסקנה שהפרלקסה שהשתלטה תפיסתו המדינית, ממקדת אותו ברצון אובססיבי להיפרד מן האדמה ולא מן האוכלוסייה. ככל שלומדים ומפנימים את מניעי השמאל, קל יותר לבדל את הטענות ההזויות מהסיבות האמיתיות. סיבות האמת הן הרצון לשמר הגמוניה או להחזיר עטרה שאבדה ליושנה, שכן השמאל חפץ להחזיר את ישראל לימים העליזים של הסוציאל דמוקרטיה בהנהגתו ולבסס מחדש שליטה בעמדות-כוח שאבדו לו. רוב העם אינו מעוניין בכך, ההיסטוריה מלמדת על כשלונות כלכליים-חברתיים חמורים באותם ימיםשבהם החזיק בהגמוניה כמעט מלאה ועוד. אולם זו השקפתו של השמאל ולכן לגיטימי שיאבק עליה.ומאידך-גיסא,לא לגיטימי שיגייס למלחמה זו "לגיון זרים", לא לגיטימי שיתעלם מזכותם של אחרים בישראל לחשוב אחרת ולא לגיטימי שיבקש להשיג הכרעה במחלוקת בדרכים לא דמוקרטיות, למשל באמצעות הרחוב, התקשורת, בתי-המשפט ועוד.

לפני שנות דור ויותר תסס כאן ויכוח לגבי המודל הדמוגרפי של ארץ-ישראל -מודל יהודי ומודל ערבי. באותם זמנים, היה הריבוי הטבעי של הערבים כפול ויותר מזה של רוב הישוב היהודי וזרמי העלייה הלכו והצטמצמו. על-רקע זה נראה שהשיקול הדמוגרפי עומד לקבוע את תמהיל האוכלוסייה בשטחי ארץ-ישראל המערבית, ותמהיל זה שהתחיל עם רוב יהודי מוצק אחרי מלחמת השחרור ובתחילת שנות ה- 50, הולך ומצטמק במהירות. אחרי 1967 ושחרור איו"ש משלטון הכיבוש הירדני, קיבל חשש זה דחיפה חזקה בתודעה הישראלית השלטת, ואחרי מהפך 1977, נהייה לאבן פינה נוספת באידיאולוגיה שבאמצעותה ביקש השמאל לחזור לעמדות השפעה בישוב.הריבוי הטבעי הוא הגורם המכריע בעיצוב הדמוגרפי של קבוצת אוכלוסייה, משום שהוא רציף לאורך זמן ומגמות-יסוד בו משתנות באיטיות.

אולם, המציאות אינה סטטית ואירועים שונים ובכללם העלייה העצומה מחבר המדינות, מאתיופיה, מצרפת ומדינות מערביותאחרות החל מתחילת שנות ה-90, הביאו לשינוי במגמה- תחילה מיתון ברור של השפעת הריבוי הטבעי הערבי, ואחר-כך (בעיקר ב-10 השנים האחרונות) היפוך מגמה. עיקר השינוי נבע משני שינויי-עומק: א. ירידה בפריון האוכלוסייה הערבית כתוצאה מעליה ברמת החיים, השכלה וחשיפה לתרבות המערב; ב. עלייה ברמת הפריון היהודית, חרף אותם פרמטרים. בשנים האחרונות מתווספת לשתי המגמות הקודמות תנועה של גידול בהגירה ערבית משטחי איו"ש ועזה אל מחוץ לארץ ישראל, לעומת קיטון בהגירה מישראל למדינות אחרות, בראש וראשונה ארה"ב.

המגמות הישנות שתוארו לעיל נקראו אצל חסידי "ההיפרדות עכשיו" האיום הדמוגרפי, והיו מן הנימוקים החשובים ביותר בעיצוב "תורת המהלכים החד-צדדיים". שינויי המגמות הדמוגרפיות מחלישים מאוד את טיעון האיום הדמוגרפי², ולכן פותחה סביבו תיאוריה משלימה שטוענת שארץ- ישראל המערבית היא מקשה אחת שיש לה רק שתי דרגות-חופש:

• כל הגדה המערבית כישות מדינית אחת;

• חלוקה לפי קוי הפסקת האש של 1949 "הקו הירוק" (או גבולות 67, כפי שנהוג לכנות זאת), כאשר מדינת-ישראל נמצאת ממערב לקו זה וישות מדינית פלשתינית ממזרח לו. כפי שכבר ציינתי, כל משפטי-האקסיומה הללו באים לשרת תפיסה אחת - תפיסת "ההיפרדות החד-צדדית". כל מטרתם אינה לבחון שינויים במציאות ולהתאים את להם מדיניות רציונלית לפי האינטרסים של ישראל, אלא לבצע ב"כוח הפחד" היפרדות על בסיס קוי 67, משום שרק אלה יוכיחו ניצחון מובהק של השמאל ועשויים להחזירו להגמוניה לאומית. אין שום סיבה אסטרטגית, גיאופוליטית, היסטורית או משפטית אחרת שמצדיקה גישה דטרמיניסטית ממין זה. ולכן מוסיפים לה חסידיה את הטיעונים: א. העולם לא יסכים למשהו אחר (מדוע?! מה קדוש בקוי 67?); ב. הערבים לא יסכימו להסדר אחר (מדוע?!איזו ברירה אחרת יש להם אם זהו מהלך חד-צדדי? והיכן כתוב שגחמות ערביות מוצדקות יותר ומזכויות יהודיות?).

כאן בא הטיעון המרכזי המצביע על מופרכות הטיעון הדמוגרפי של השמאל. הגישה הדטרמיניסטית אינה עוסקת באיום דמוגרפי אלא במשפט שלמה טריטוריאלי. בדרישה הדטרמיניסטית להפרדה, הופך השמאל באיוולתו את האדמה לאיום הראשי על ישראל ולא את האוכלוסייה. וכמו ב-48 השנים האחרונות, הוא שוב טועה ומטעה.

התשובה לכל התמרונים הלוגיים המפוקפקים הללו היא שאין דרך מעשית לבצע הפרדה מוחלטת בין האוכלוסיות הערביות בארץ-ישראל רבתי באמצעות התוויית סימנים על מפות, ניירות הסכמה ושליטה מרחוק, משום שהן לא תשתפנה פעולה עם הפרדה כזוותפעלנה נגדה כל עוד קיים סיכוי לשינוי המציאות. סיכוי כזה הוא בעיקר תולדה של חולשת הדעת שלנו³.

ואולם, על האיום הגדול באמת אין מרבים לדבר וכנראה לא במקרה. איום זה נגזר מהעובדה שהקמת ישות מדינית עצמאית באיו"ש, ללא קשר להסכמים המדיניים שיהיו בינה לבין ישראל, לא באמת תרצה לקיים הפרדה כי אם להפך: תחתור לדו-לאומיות דה-פקטו שתהפוך ברבות הימים ללאומיות דה-יורה, (תוכנית השלבים המפורסמת) . אולם בינתיים היא משמשת בפי "מנהיגים" ישראלים חסרי-אחריות (אולמרט, לבני ולפיד, למשל), תשובה לסוגית זכות השיבה, שהכל מבינים את הסיכונים שבה. גישה מסוכנת זו מציעה לאפשר למסגרת המדינית באיו"ש לממש זכות שיבה פלשתינית לאיו"ש של מיליונים, מתוך פזורה פלשתינית בעולם - אמיתית או מדומה - שהפלשתינים אומדים אותה בכ-8 מיליון נפש. נניח שרק כ-25% מאוכלוסייה זו תבחר לחזור, חרף תמריצים בשפע שיומטרו עליה מסעודיה, נסיכויות המפרץ וגורמים אחרים, ונניח שהדבר ימשך בין 5 ל-10 שנים. או אז, בעוד 5 עד 10 שנים יהיו באיו"ש לבדה כ-5 מיליון פלשתינים ואפשר שגם יותר.

ראשית, אם קשה לבלום 2.5 מיליון בשליטה ישראלית, ניתן לשער מה עשויים לחולל לישראל 5 מיליונים,ללא שליטה ישראלית על הגבולות, על הדרכים ובמרחב האוירי ועוד.

הוסף לכך תסיסה בתוך ישראל, ושילוב ידיים עם עוד 3.5-3 מיליון פלשתינים בירדן, ותקבל תמונה אמתית של המציאות הצפויה כאן לקראת שנות ה- 30 של המאה הנוכחית; זהו האיום הדמוגרפי האמיתי.
אם-כך, התבנית למעשה של תוכנית ההיפרדות של השמאל היא - ויתור על אדמה ועומק אסטרטגי, והכפלה עד שילוש של האיום הדמוגרפי האפקטיבי - מרשם הרסני במיוחד וחמור אפילו יותר מהגרעין האירני.

אינני מסכם הפעם את הדברים בצורה פסקנית אעל-פי שקל להבין כיצד אני רואה את תוכנית השמאלומה שסביבה. דומני שכל מי שמכיר מעט את ישראל, את ההיסטוריה שלה, ממדיה הגאוגרפיים ואופיים של שכניה, יוכל להגיע בכוחות עצמו לתשובה הבלתי- נמנעתלשאלה: מה אסור לישראל לעשות בשום מחיר?

בכדי להכביד עוד מעט על הקורא, אומר שלדעתי אסור לישראל לוותר לעולם על קו הירדן כתוואי מינימלי לגבול הביטחון המזרחי שלה. אסור להגדיל את אוכלוסיית איו"ש מעבר למה שהריבוי הטבעי כופה עלינו. וחייבים לעודד הגירה מרצון מאיו"ש בכדי לייצב כל הסדר שיתגבש בין מדינת ישראל לאוכלוסייה הערבית שתשאר לחיות בחבל זה ולקיים בו שקט ביטחוני. חשוב יותר מאי-פעם בעבר שאזרחי ישראל הערבים יפנימו את אופיה של ישראל כמדינת לאום יהודית ויחיו בתוכה כאזרחים נאמנים ושווי-זכויות-ברמת-הפרט. רק השלמה ערבית עם ישות יהודית ריבונית באזור, תוכל אולי לבחון בעתיד מחדש פרטים כאלה ואחרים של תיקונים בהסדר. אפשרות כזו נראית כיום רחוקה.