לשם העצם "מולדת" אין אחות בשפה האנגלית. זה מוזר. האמריקנים, והאוסטרלים והקנדים וכמובן אזרחי בריטניה הגדולה אינם פטריוטים פחות מן הצרפתים אך למרבה התמיהה בשפתם אין מולדת. בצרפתית יש, PATRIE, שורשית, מילונאית, והפטריוטים הצרפתים אפילו שרים אותה בשיר הלאומני הבוטה במסריו האכזריים שהם אימצו כהמנון, המרסייז. אלפי מילים צרפתיות חצו את התעלה והטמיעו עצמם באנגלית המדוברת. "מולדת" לא הייתה אחת מהן. לא שאין לעמים דוברי האנגלית מולדת. יש כלכל עם ולשון. אבל שפתם נמנעה משום מה מלהעניק לה שם, וכשהם רוצים לדבר בה או להישבע לה אמונים או להילחם על קיומה, הם נזקקים לקונסטרוקציה מוזרה כלשהו. "Home- land", שאין לה לא 'נחלת אבות' כמו לגרמנים "Vaterland" - ארץ מולדת גיאוגראפית - ולא 'ארץ' אם כנגד שפת אם, Mutterland - ארץ מורשת תרבותית או אתנית(ספרד היא ארץ האבות של אזרחי ספרד וארץ האם של אזרחי ונצואלה או ארגנטינה בדרום אמריקה דוברת הספרדית) אלא ארץ בה בנוי ביתך בניין דורות.
אין לכך הסבר משכנע אבל עובדה היא עובדה. ייתכן כי השפה האנגלית שהתגבשה בבריטניה שידעה כיבושים אתניים בשרשרת - קלטים, רומיים, ויקינגים, אנגלו-סקסים, יוטים ועוד - סברה בסתר ליבה כי לקרא לארץ בשם הרומז כי לכל בניה אב קדמון אחד ואם מיניקה אחת, הוא בגדר של התגרות מסלפת בהיסטוריה והיא בחרה לציין את הנאמנות עד מות למולדת, כנאמנות לבית בו גדלת, לגינה אותה טיפחת, לחלקת השדה שהעניקה לך את לחמך. השוודים בוחרים לקרא למולדתם "fosterlandet'" הארץ שטיפחה אותך, אישית, שם שמחבר את הנאמנות להכרה של השתייכות מכוח חוויית יחיד, ואינו מחבר את כל בני המולדת האחת לעריסה קדמונית אחת העומדת בעבור הכלל מעל לכל.
גם אהבה פטריוטית שרואה את הנאמנות למולדת דרך הפריזמה של הנאמנות לבית ולמה שבית אומר ומסמל - כיבוד אב ואם, הגנה על הילד הרך, חינוך על ברכי תורה ודרך ארץ, האזנה לניגוני האהבה והגעגועים בהם ערסלו הורים את עולליהם, אחוות אחים והכרה בערכו של האלון המשפחתי הן כאלון עליו תולה אדם תקוותיו ומחויבויותיו והן כאלון יוחסין פרטי, טיפוח שכנות בלעדיה קורס כל בית בבדידותו,
כבוד הזולת, הישענות על התפילה השואלת ברכת שמים ועל השבועה הדורשת הקרבה על קדושת החיים בארץ בה בנית את ביתך - גם אהבה פטריוטית כזאת היא אהבת מולדת ברה ונקיה והדורה בצניעותה.
הלשון לא כפתה עצמה על בני האדם. אלה נוצצים ונובלים כל אחד ואחד על-פי בחירתו, אולם ראוי לקשוב למה שהיא אומרת. היא חכמה בדרך כלל.
ישראל אינה מדברת הרבה על בית. אדם בישראל חותר לרכוש "דירה". הוא נחשב ל"חסר בית" כשהוא שוכר מקום מגורים ואין ידו משגת לרכוש אותו. הוריו גרים בדירה שלהם והוא בדירה שלו, כי אנחנו נוודים גם בארצנו, מישוב לישוב, מן העיר אל הכפר או להפך, מדירת שני חדרים לשלושה, ולארבעה, ולדירת גג, או לדירה צמודת קרקע פלוס דשא.
כל העולם כולו, גם זה בו דרו עד הנה בנים בבית אבותיהם, נע היום, אפילו מיבשת ליבשת, בוודאי מארץ לארץ, מעיר לעיר, ואף על-פי שהתרבות המקובלת מדגישה עד כמה היא חותרת לקדש את האינדיבידואליות, היא מוותרת על "הבית" כעל מולדתו האישית, המעצבת, הפרטית מאוד, של האדם הטוען בקול שהוא יחיד אבל אינו יודע אפילו אם היה לו מימים ימימה בית אחד בו עיצב את יחידיותו, והוא נע ונד בלהקות ואפילו הוא מניף דגלים ושר את ההמנון בפתיחת כל מפגן ספורטיבי, ופותח את יום הלימודים בבתי הספר בהצהרת נאמנות למדינה, וסבור - לא רק רטורית - כי מדינתו שלו היא הסטנדרט של הטוב והישר והנכון והראוי על פני כל מדינה אחרת, מעטים בקרבו רואים במולדת בית על כל מה שבית נוצר באינטימיות ובערכי הכלל בין כתלי חדריו.
יש לכך השלכות. גם חברתיות, גם ערכיות, גם פוליטיות. כמה יהודים יש בעולם היושבים תחת התאנה, ותחת הגפן, ותחת הזית, ותחת התפוח, ותחת האגוז שנטעו אבות ואבות אבותיהם בחלקה בו הקימו את ביתם. אין צל ותיקים לרוב יהודי העולם, ואין צל ותיקים לרוב יהודי ישראל, וגם השתולים מתמול הם עקורים משלשום והתקווה כי עוד ישבו ילדים בבתים שבנו האבות וזקנים ברחובות שבנו זקניהם כשהיו עולי ימים, היא בנביאים, עדיין בנביאים. מולדת - בית, אי-מתי נגיע ונזכה ונראה.....
