5. שמעון בן חלפתא:
רבי שמעון בן חלפתא, מאחרוני התנאים, היה על-פי מה שקבעו עורכי התלמוד לדורות "עסקן בדברים" כלומר, חוקר המעמיק לחדור לעומקם של דברים על-פי מתודה אמפירית. האמיתות שהיו מקובלות על הבריות ככללים נבדקו על ידו במעין מעבדה נסיונית שהוא הגה ממוחו.הגמרא (חולין נ"ז, ב') מספרת, כי הפסוקים (משלי ו',ו'-ח'), "לֵֽךְ-אֶל-נְמָלָ֥ה עָצֵ֑ל רְאֵ֖ה דְרָכֶ֣יהָ וַחֲכָֽם. אֲשֶׁ֖ר אֵֽין-לָ֥הּ קָצִ֗ין שֹׁטֵ֥ר וּמֹשֵֽׁל. תָּכִ֣ין בַּקַּ֣יִץ לַחְמָ֑הּ אָגְרָ֥ה בַ֝קָּצִ֗יר מַאֲכָלָֽהּ", עוררו בו סקרנות מדעית, כסות לסקרנות רעיונית. אם החכם מכל אדם שולח את העצל להתבונן בדרכיה של הנמלה ולהחכים, אי-אפשר שהוא עושה כן מפני שיש דמיון בין היצור הבוחר, התבוני, שנברא בצלם, לבין היצור שהאינסטינקטים הם הבחירה הכפויה עליו. הוא הניח שמדובר במטאפורה, בהעתקה משדה לשדה, שאינה אפשרית אלא אם כן היא מדויקת. מה עשה? "איזיל איחזי אי-ודאי הוא דלית להו מלכא", הלך ובדק אמפירית אם המטאפורה מבוססת, אם אכן אין לנמלה "קָצִ֗ין שֹׁטֵ֥ר וּמֹשֵֽׁל", ובכל נמלה ונמלה לחוד מונח מבראשית מצפן התנהגות הזהה לחלוטין ובכפייה לכל אין ספור המצפנים המנחים את המוני הנמלים.
השאלה על כן, כך סבר, היא האם יכול אדם "עָצֵ֑ל", מילה נרדפת ל"סכל" - שאינו עושה את הטוב מפני שהוא טוב אלא מפני שהוא אנוס על-פי הדיבור או החוק או המלך, לראות בלהקה העושה את הטוב לה מאין ברירה או בחירה - מופת? לשם ניסוי " אזל בתקופת תמוז, פרסיה לגלימיה אקינא דשומשמני" הלך ופרס במו חום תמוז בו השמש היוקדת מאיימת להמית את הנמלים היוצאות בלתי מוגנות מקינן גלימה שחורה מעל לפתחי קן הנמלים ובסביבתן הקרובה, ובקן פנימה ניתן האות הכוזב שהשמש שקעה והיציאה בטוחה. אחת מן ה"שומשמני", אחד מכינויי נמלה בארמית, חלוצה יזמית שאינה דנה את העולם אלא על-פי מה שעיניה רואות, יצאה מן הקן לבחון אם אומנם ירד החושך. "אתנח ביה סימנא", הטביע בה רבי שמעון בן חלפתא סימן מזהה ועקב אחר לכתב ובואה ומוצאותיה.
עוד בדרכה אל המרחב הפתוח הודיעה לכל חברותיה "נפל טולא, נפקו ואתו", ירד הצל ויצאו כולן. באותו רגע הסיר ה"עסקן בדברים" חסר החמלה את הסוכך המצל מעל לקן ואו אז "נפלו עליה וקטליה", קמו כל הנמלים המרומות ועשו לינצ' בנמלה שהוליכה אותם שולל. לא היה "קָצִ֗ין שֹׁטֵ֥ר וּמֹשֵֽׁל" בשטח. לא ניכר היה שהנמלים אצות להתייעץ אם איזו מלכה היושבת על כיסאה באחת המחילות לקבל ממנה רשות להרוג. ההמון לא נזקק לפקודות כדי להיפרע ממי שמסכן אותו. הוא הולך כסומא אחר מי שמבטיח לו רווחה וכלכלה בשפע, אבל מחסל אותו בלי עכבות ברגע שדומה עליו כי הכזיב. "רְאֵ֖ה דְרָכֶ֣יהָ וַחֲכָֽם", זה מה שהאדם העצל, שאינו ער לבחון מעצמו את סמטאות המציאות וסומך על מנהיג דמה הפותר אותו מהכרעות, צריך ללמוד מן הנמלה. האופציה של הלינצ' היא המטאפורה המדויקת.
בבית המדרש לא היו משוכנעים. גם בו ישבו ספקנים שתהו אם הניסוי אכן הוכיח את ההנחה המוקדמת הוכחה חד-משמעית. "ודלמא מלכא הוה בהדייהו?", שאלו, כלומר ייתכן כי כל הנמלים כולן מצייתות למה שהיינו קוראים היום "רוח המפקד", כאילו מעצמן, אבל למעשה מתוך ציות ל "קָצִ֗ין שֹׁטֵ֥ר וּמֹשֵֽׁל" שהוא תמיד נוכח גם אם הוא לעולם נפקד, שהוא בעל סמכות שהזייה קדומה העניקה לו, ומה ילמד אפוא העצל שאינו סר לשום דין ולשום דיין מן הניסוי...?
ספקנים אחרים היו אפילו מתוחכמים יותר ואמרו " אי-נמי בין מלכא למלכא הוה, דכתיב 'בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה' ", ייתכן כי הניסוי נערך בתקופה הנקראת אינטר-רגנום, בין מלכות למלכות, כמוכח מן הפסוק האומר כי גם בחברה שיש בה מוסד של מלוכה בה אדם שאינו יכול בלי אימת המלוכה עושה בתקופת הדמדומים בין מלכות למלכות מה שעולה על דעתו. מה השיבו להם לספקנים? " סמוך אהימנותא דשלמה", סימכו על שלמה שהאמין כי בשעה שהוא שולח את העצל לראות דרכיה של הנמלה הוא עושה כן כחוקר חולשותיו ומעלותיו של האדם ולא כחוקר טבע, וכי רבי שמעון בן חלפתא עצמו לא ערך את הניסוי שלו כדי להוכיח דרכיה של הנמלה אלא כדי להוכיח את האדם ההולך שבי אחר הבטחה מדומה בקלות יתרה וההורג בקלות עוד יותר גדולה כשהוא חש שבטיפשותו הוא - היה למרומה.
6. אלכסנדר מוקדון:( 323-356 לפני הספירה).
הגדול בשליטי דברי הימים הידועים זכה להעשיר בשלושים שנות חייו הקצרים ובשלוש עשרה שנות מלכותו את ההיסטוריה, ואת האגדה ואת הדמיון יותר מכל מלך או קיסר לפניו ואחריו. הוא היה סייפא גאוני, וספרא נעורר השתאות,תלמידו של החכם היווני בן האלמוות אריסטוטלס (עד שהיה לבן 16), כובש ארצות ויבשות ותרבויות וחלומות, והשאיר בספרי חוכמת האדם חותם מעורר פליאה עד לעצם היום הזה. במקדוניה הקטנה, הבשילה בו תאווה להשתלט על העולם הידוע "מקצה הארץ ועד קצה ועד אל מאחורי הים העוטף את החופים כולם". רק מותו, הלוט עדיין במסתורין המיתרגמים לאין ספור קונספיראציות, עצר בעדו.
התלמוד הירושלמי, (בבא מציעא פרק ב', הלכה ג') מלווה אותו עד מעבר להרי החושך, שם מארח אותו מלך קצייא (אולי מלשון קץ, קץ העולם י.מ) עשיר מופלג ומושל חכם שעורר את סקרנותו של אלכסנדר. המלך, השופט את האנשים כולם על-פי סולם ערכיו הוא, מילא את הטרקלין בו אירח את אלכסנדר בזהב ובכסף והעמיס ביקר את שולחנותיו להפגין כי עושרו גדול מעושרו של המצביא הקיסרי המצליח שההסבר היחיד לכיבושיו שוברי הדמיון היה התאווה לרכוש. אלכסנדר לא התרשם. " לא דהבך ולא כספך אנא צריך, לא אתית אלא מיחמי פרוכסין דידכון, היך אתון יהבין היך אתון דיינין", לא לזהב ולא לכסף שלך אני צריך. לא באתי אלא כדי ללמוד מקרוב על-פי מה אתם נוהגים במשא ובמתן ומה סדרי השיפוט שלכם בדין, השיב לו אלכסנדר למארחו .
אך לזה לא היה זמן להיות מופתע כי באותה שעה, מעשה פלא המתרחש תדיר באגדות, התייצבו שני ברנשים לדין לפני מלך קצייא. אלכסנדר עקב אחר הדיון ולא יכול היה שלא להרהר כי מסעותיו הביאו אותו לעולם אחר. מעשה שהיה -כך היה: אדם קנה מיד חברו חלקת אדמה ובה חורבה זנוחה ומצא בה בחורבה להפתעתו הגדולה מטמון שלא נדרש על-ידי איש. טען אחד מבעלי הדין " קיקילתא זבנית - סימא לא זבנית", חורבה, (אני מניח חורבת מקדש בו הגישו בעבר נשכח לאלים מנחות ומתנות י.מ), חורבה שהייתה בשדה אכן רכשתי, אבל האוצר שבתוכה- לא, ועדיין היא שלך המוכר. כנגדו טען בעל הדין השני, " קיקילתא וכל דאית בה זבינית", מכרתי את החלק ואת החורבה וכל אשר בה, ועל כן גם האוצר, אדוני הקונה, הוא שלך! בכל ארצות כיבושיו של אלכסנדר, בבכל העולם הידוע בעצם, לא היה בנמצא אלטרואיזם מעין זה. בבתי המשפט שידע, היה כל צד טוען את ההפך. אבל עד שאלכסנדר עיכל את המחשבה הסוררת הזאת, פנה מלך קצייא לאחד הטוענים ושאל, "יש לך בן זכר?" -"כן", השיב בעל הדין הראשון.-"ולך", פנה מלך קייצה לבעל הדין השני, "יש בת? ".- "אכן", השיב בעל הדין השני. "אם כן", אמר המלך, " אסבון דין לדין וסימא יהוי לתרויהון" העמידו חופה, התחתנו זה בזה, והאוצר יהיה לשניכם..!
המלך היה גא בפסיקתו, אך על שפתותיו של אלכסנדר השכין עצמו חיוך לעגני. " מה את גחיך", למה את לועג, שאל המלך הנעלב, "לא דנית טבאות?" כלום לא היטבתי לדון? "... אילו הוה הדין דינא גבכון היך הויתון דנין?", אילו הייתם מעמידים בית דין במקומותיכם, כיצד הייתם דנים? אלכסנדר השיב מיניה וביה, " קטלין דין ודין וסימא ליה למלכא...!" היינו מוציאים את האחד גם את השני להורג, והאוצר היה נוחת ביד המלך!
יתכן שעסקו בשאלה אם גל קונה את המונח בתוכו אפילו אין הבעלים מעלים על הדעת שיש בכלל משהו שמונח, או אפילו אם יש להם זיכרון עמום על איזה אוצר טמון ואין להם תקווה למצוא אותו בין עיי החרבות הם דומים כמי שנתייאשו מן הבעלות ולמעשה איינו אותה, ועל כן אין כאן קניין לא למוכר ולא לקונה. ההיגיון של המלך קצייא אומר שאם החורבה שייכת לשדה- שייך המטמון לחורבה וגם אם לא ברור למי שייך המונח בתוכה - ברור שלמטמון היו פעם בעלים והסנטימנט האנושי אינו סובל שדקדוקים לגליסטיים יאלחשו את תחושת הצדק הטבעי ופתרון יצירתי, בייחוד בסכסוך בין שני אנשים המבקשים כל אחד רק את טובת זולתו, הוא לא רק חכם אלא ישר.
אלכסנדר עומד מול האלטרואיזם כזר. הוא לא מבטל את הפשרה של מלך קצייא. מי שבא ללמוד נימוסים אינו נפרד ממארחו בבעיטה בוטה בנימוסים. אבל הוא לא יכול להתאפק מלומר, כי בעולמו לא רק היו מפקיעים את האוצר למלכות, אלא היו מחסלים את בעלי הדין מפני שהאלטרואיזם מסוכן, קורא תיגר על התרבות הרכושנית, חותר תחת הנחת היסוד של מערכת משפטית הבנויה על החשדת כל אדם במניעים נהנתנים ושומרת על המלכות לא רק מפני שבלי מוראה - איש את רעהו חיים בלעו, אלא מפני שבעולם אלטרואיסטי - איש את רעהו את המלכות בלעו...
ועורך התלמוד שצירף את האגדה הזאת לאסופה, מה הוא אומר? שניים. מלך קצייא, שמעבר להרי החושך הגיאוגראפיים הוא גם מלך מעבר להרי החושך של הנורמות המקובלות כערכי יסוד בעולם המצוי. הוא סבור כי בעולם הזה שלנו הכוח המניע הוא הזהב, עד שבא אלכסנדר ואומר לו כי התאווה לכוח גדולה מן התאווה לממון. עד כאן, אחת. והשניים הוא שאלכסנדר נמצא מעבר להרי החושך גם הוא. הוא רב אמן החרב שחייו כולם מוכיחים את עליונות הכוח הבלתי מתפשר על כל מידה ומידה עד שהוא פוגע במלך קיצייא ולומד כי במלכותו הכוח תפל לעליונות הפשרה והשלום. העורך אינו פוסק פסוקו, אבל הוא אוהב את מלך קיצייא....
