לוגיסטיקה בצבא: תפקיד וחשיבות

תיאורטיקנים צבאיים רבים התחבטו בשאלה כיצד ניתן להגדיר את ביצוע המלחמה. האם היא מדע, אומנות, אולי שילוב בין השניים, או שמא אין היא נכנסת כלל בגדר מגדרים אלו, אלא היא ספקולציה טהורה, אשר בה המנצח הוא זה שאירע מזלו, או שעשה פחות טעויות מחברו.

על דבר אחד לא חלק איש: תפקידה המכריע של הלוגיסטיקה בהבאתו של הניצחון. הלוגיסטיקה הינה מלאכת מחשבת מדויקת, שניתן לחשבה עוד לפני צאת הצבא למלחמה. אין בה מקום לספקולציות או לאלתורים. גם אם במהלכה ייתכן שאכן ייעשו אלתורים שונים, הרי זה דבר שבדיעבד. הלוגיסטיקה מתחילה עם הפרט, ומגיעה למעשה לכל זרועות הצבא. דבר זה כוחו היה יפה למלחמות העבר, וכל שכן בהווה.

כאשר ניגש מצביא לבנות את צבאו, הרי עליו לדאוג:

• לנשקו של הפרט.

• להלבשתו של הפרט.

• להזנתו של הפרט.

• להלנתו של הפרט.

כדי לדאוג לנשקו של הפרט, הרי עליו לבדוק מה תפקיד הפרט במלחמה. האסטרטגיה הכוללת של המלחמה, והטקטיקה הספציפית שבה אמור להתנהל הקרב - קובעות באיזה נשק עליו לצייד את הפרט.

הפרט, כאשר הוא חלק מיחידה גדולה יותר, אמור להוות כוח לוחם המצויד בכלי הנשק המתאים לתבנית הקרב הכוללת. הבה וניקח לדוגמה את מלחמת מאה השנים, בה ניהלה בריטניה מערכה לכיבושה של צרפת. המלך האנגלי אדוארד השלישי תבע לעצמו את כס המלכות הצרפתי. הוא נחת בצרפת, ונפגש עם הצבא הצרפתי בקרסי. אבל לקרב זה קדמה הכנה רבתי על-ידי אדוארד במשך שנים. הוא הבין את חשיבות נשק הירייה, שבזמנו, בעידן טרום אבק השריפה, היה הקשת. הוא אסר על נתיניו את כל משחקי הפנאי, ובמקום זאת דרש מהם לאמן את עצמם בקשת האנגלית הארוכה. היה זה כלי שקשה לתפעלו בלי מיומנות, אבל בידיו של קשת מאומן הוא הופך לנשק קטלני.

ניתן לומר שהקשת מילאה באותו קרב את תפקיד מכונת הירייה שנים רבות לאחר מכן, במלחמת העולם. אך שלא כמכונת הירייה, נדרשה כאן מיומנות של קליעה מדויקת למטרה. למעשה, בלמו הקשתים האנגלים את הסתערותם של האבירים הצרפתים, ושל חיל הרגלים שלהם. הקרב הפך לשדה קטל. קרב זה היה מבשרו של חיסול מעמד האבירים באירופה, וממילא של התקופה הפיאודלית, שכן הוכיח שחייל מאומן בכלי ירייה למרחק יעיל בהרבה מאשר הפרש המשוריין.

כאן נעשה שילוב נכון בין הראייה הכוללת של שדה הקרב, שיצרה טקטיקה חדשה, לבין ציודו האחיד של הפרט בנשק המתאים. כלל זה קיים גם לגבי הלבשתו של הפרט בשדה הקרב. מומחים צבאיים רבים טוענים שכישלון הצבא הגרמני ה"ווהרמאכט" במבצע "ברברוסה" היה בעיקר כישלון לוגיסטי. אחת הנקודות המרכזיות של הכישלון בלוגיסטיקת הפרט, הייתה החיסרון במדי חורף. ה"ווהרמאכט" יצא מנקודת הנחה שהוא מכריע את המערכה בחודשי הקיץ. זאת הייתה הנחת עבודה מוטעית, שעלתה בחייהם של חיילים רבים, ואולי אף הכריעה סופית את המערכה. גם הנשק הגרמני לא התאים ללחימה בחורף. אי-ציודו של הפרט בביגוד מתאים לתנאי הקרב הספציפיים באזור עלול לעלות לכוח הלוחם בכללו במחיר יקר.

גם ההזנה של הפרט צריכה להיות מחושבת היטב. ההוגה הצבאי סון טסו בנה את האספקה השוטפת של הצבא על השטח הנכבש. תיאוריה זו לא עמדה במבחן במלחמות רבות, בהן נקט הצבא הנסוג במדיניות של "אדמה חרוכה", למשל במלחמת צרפת-רוסיה ב-1812. במצב כזה הצבא התוקף צריך להביא איתו את צידתו עימו. ככל שקווי האספקה שלו מתארכים, כך יותר קשה לתספק את הצבא, וכך גם יותר קל לכוחות אויב לתקוף את עורפו של הכוח הלוחם, ולמנוע ממנו אספקה.

כאן אנו עוברים מהפרט אל המערכת הצבאית בכללה. הן בשדה הקרב העתיק והן בשדה הקרב המודרני, משמשת הלוגיסטיקה כאבן בוחן ליכולתו של הצבא לנצח בקרב הבודד או במערכה בכללה. שכן המדינה המחזיקה צבא צריכה לצייד אותו בנשק, מזון ודלק. בזמן העתיק היה הדלק מספוא הסוסים שהובילו את הצבא למלחמה, וסחבו את ציודו (עוד במלחמת העולם השנייה נעשתה רוב התובלה הגרמנית על-ידי סוסים!). כמה עולה למדינה לספק דלק, מזון, נשק, תחמושת, חלקי חילוף? מחירה של המערכה הוא אחד השיקולים המרכזיים העומדים במערכת שיקוליו של צבא, בעיקר צבא תוקפן, המעוניין לכבוש שטח למטרה זו או אחרת. האם יספיקו לו ציודו ואספקתו למשך המערכה?

למטרה זו עיבד הצבא הגרמני אחרי מלחמת העולם הראשונה את טקטיקת ה"בליצקריג". כאן הקרב מתנהל במהירות, כאשר המחיר הכלכלי של המלחמה הוא זול, שכן אין היא לוקחת זמן רב, וממילא אין היא עולה הרבה. ואכן, טקטיקה זו צלחה בפולין, בצרפת, בסקנדינביה, ביוון וביוגוסלביה. היא נכשלה כאשר המערכה נמשכה זמן רב, במדבר המערבי או ברוסיה. המלחמה החלה לעלות יותר ממה שהיה בכוחה של המדינה לספק.

גם הדאגה לרענונו של הציוד היא חלק מהמערך הלוגיסטי. ציוד מיושן לא יצלח למלחמות העתיד. על הצבא לשפר כל העת את ציודו הצבאי, ולהתאימו לתנאי זירת הלחימה המשתנים. למשל: כאשר מתנהלת לחימה בין שתי מדינות, הרי מעורבים בה כוחות חי"ר ושריון, ארטילריה ואוויר. לפעמים פרט שולי כביכול, כמו מכשור לראיית לילה, יכול להוות גורם רציני, אם לא מכריע, בקרב לילה, המקובל בלוחמה המודרנית.

אמצעי התרעה על כוונות האויב הינם חשובים לא פחות. הכוח האווירי אמור להגיע להשגת עליונות אווירית ושליטה אווירית בשדה הקרב, ובמקביל ליכולת טקטית להשמדת כוחות הקרקע של האויב. בטקטיקת ה"בליצקריג" בנה ה"ווהרמאכט" חלק גדול מכוחו של שיתוף פעולה עם ה"לופטוואפה", חיל-האוויר הגרמני. על-ידי השגת עליונות אווירית בשדה הקרב, וסיוע צמוד לכוחות הרקע המתקדמים על-ידי שימוש במטוס כארטילריה מתנייעת, הצליח ה"ווהרמאכט" להתקדם במהירות, כמעט בלי לדאוג למתקפות נגד, או לניתוק מאחור של ציר ההתקדמות שלו. הסיבה: הכישלון של צרפת בבניית חיל אוויר שישיג עליונות אווירית בשדה הקרב, ויטאטא מהשמיים את המפציצים הגרמנים, ומאידך-גיסא כוח מפציצים טקטי שיכה בחזרה את האויב המתקדם. כאן היה אומנם כישלון בתכנון מוקדם של שדה המערכה, אך אם הייתה לצרפת שאיפה להגיע לעליונות אווירית, הרי שהיה עליה להשקיע בכך יותר מאמצים ותקציב.

שונה היה הדבר ב"קרב על בריטניה". כוח המפציצים הגרמני לא התאים להשגת הכרעה אווירית אסטרטגית. המפציצים הגרמניים לא היו אמורים לשאת מטען כבד של פצצות כמצופה בהפצצה אסטרטגית נוסח דואה, שמטרתה להביא את האויב על ברכיו. כל הגישה הייתה גישה יבשתית, שמטרתה להכריע את צבא האויב, כפי גישתו של פון קלאוזביץ', בה המטרה העיקרית היא להשמיד את צבא האויב ככוח לוחם.

אילו הייתה בריטניה מובאת בחשבון כמקום שצריך לפלוש אליו ולכבשו, הרי הציוד המלחמתי היה צריך להיות שונה לחלוטין. גרמניה הייתה צריכה לבנות צי חזק, או לחלופין חיל אוויר אסטרטגי שיהפוך את בריטניה לעיי חרבות. אבל אסטרטגיית העל הגרמנית לא הביאה לכאורה את בריטניה כגורם שיש לחשוש מפניו ביבשת. זו גישה של טעות בתכנון, וממילא טעות בלוגיסטיקה.

לעומת גרמניה, בהיותה אי, הייתה האסטרטגיה הבריטית כזו של השמדת רצון הלחימה של האויב, ולא של השמדתו ככוח צבאי. לצורך זה נבנה בבריטניה כוח מפציצים אסטרטגיים, שנשא כמות רבה בהרבה של פצצות מאשר המפציץ הטקטי, עם טווח גדול בהרבה, ועם טקטיקת הפצצה של "הפצצות שטיח" (הפצצה מרוכזת על שטח, במטרה למחקו מעל פני האדמה). כך הופצצו קלן, המבורג, ברלין, ועוד ערים גרמניות. המטרה: לגרום לעם הגרמני חוסר רצון להמשיך בלחימה. בעקבות מתקפת ההפצצות הבריטית, ואחר כך האמריקנית על גרמניה, נגרם נזק רב לתעשיה הגרמנית, לא רק עקב מתקפות ישירות על בתי חרושת (כמו למשל על מפעל המיסבים בשוויינפורט), אלא גם על-ידי השמדתם הפיזית של הפועלים, או מניעתם להגיע למקומות העבודה עקב ההפצצות. כך שהתאמתו של הציוד הצבאי לתנאי המערכה חשוב ביותר להצלחתה של האסטרטגיה שבה נוקט הצבא במאבקו עם צבא היריב.

גם יפן הוכרעה למעשה מהאוויר, כאשר מפציצים כבדים הפכו את עריה לעיי חרבות או למאכולת אש. אף לפני הפצצות הגרעיניות כבר הייתה יפן למעשה מחוסלת. ביפן עצמה התנהל ויכוח כבד בין הצבא והצי לגבי אסטרטגיית הכיבושים שעל יפן לנקוט. האם להמשיך מאבק יבשתי בסין, תוך איום על סיביר שבברית המועצות? או שמא לפתוח במערכה ימית של כיבושי האיים באוקיינוס השקט. ההכרעה הייתה לטובת האסטרטגיה של הצי, ולכן לא חרגו הטנקים היפנים מדרגה של טנקים קלים, שמטרתם לסייע לכוחות הקרקע. ליפן לא היו מפציצים אסטרטגיים. מה שכן היה לה זה צי חזק. גם בתוך הצי נוהל ויכוח בין האסכולה הישנה של קרב תותחים בין אוניות מערכה, לבין קרב אווירי בין מטוסים מנושאות מטוסים. ניתן לומר שאם בקרב מידווי היו עשר נושאות מטוסים ולא ארבע, הרי יש סיכוי גדול שתוצאות הקרב היו שונות לחלוטין. יפן הייתה גם צריכה לקחת בחשבון עד כמה היא יכולה להתחרות בכושרה התעשייתי של יריבתה העיקרית באזור הלחימה, ארה"ב.

מלחמות ההווה למעשה אינן מלחמות. ניתן לומר שהמלחמה הרצינית האחרונה שהתנהלה הייתה מלחמת המפרץ השנייה. למעשה, לא היה כלל שוויון בכוח הלחימה של שני הצדדים. גם מדיניות כיבוש אימפריאליסטי כמעט שאינה קיימת כיום. מה שכן קיים, זו לוחמה זעירה, בין ארגוני טרור ומיליציות צבאיות למחצה, לבין כוחות צבא סדיר. מלחמה זו מטבעה אינה מלחמה בין שתי מדינות, אלא מלחמה בין מדינה לארגון גרילה. כאן מטבע הדברים משתנה האסטרטגיה, עימה הטקטיקה, ועימה הלוגיסטיקה.

מטרת המיליציה אינה להשמיד את הצבא, אלא להטרידו ולגרום לו אבידות בלתי פוסקות. מטרת הצבא הנלחם נגד המיליציה הוא להחליש אותה או אף לחסלה לגמרי, ולפחות לגבות ממנה מחיר כבד ככל האפשר על נסיונותיה להכות בו.

תנאי הלחימה משתנים ממקום למקום בהתאם לתנאי השטח, ובהתאם לכך משתנה הטקטיקה ועימה הלוגיסטיקה. כוחה של המיליציה הוא בניידותה, ביכולתה להכות ולהיעלם, אם במקומות מסתור טבעיים כגון יערות או ג'ונגלים, ואם בהיבלעות בתוך אוכלוסייה אזרחית, המשמשת לה כמגן אנושי, לפעמים מאונס ולפעמים מרצון. כאן צריך ציוד הלחימה להיות מותאם לתנאי השטח השונים. בהתאם לכך צריך להיות מותאם ציוד הפרט, וציוד כלל הכוח הלוחם.

כאשר מתאפשר לצבא לכבוש לחלוטין את שטח הפעולה של המיליציה, הרי הוא מנסה למוצאה בתוך מקומות המסתור שלה, למשל ביערות, בג'ונגלים, או בהרים. כאן חשובה מאוד יכולתו המודיעינית של הצבא, ועליו לפתח מכשור מודיעין שטח מתקדם. כך הוא פיתוח המזל"ט, הנותן מודיעין שטח בזמן אמת. עליו לפתח אמצעי הסוואה מתאימים לכוחות הפועלים בשטח, ויכולת תגובה מהירה הן בהתקפה והן במגננה.

כאשר הלוחמה היא בשטח בנוי עם אוכלוסייה, הרי העדפתו של הצבא תהיה לשלוט בשטח ולנהל בו מערכה מתמדת עד לחיסול כוחות הגרילה הפועלים בו בחסות האוכלוסייה. גם כאן חשוב המודיעין בזמן אמת, ויכולת פעולה מהירה של הצבא, ובהתאם לכך הציוד המתאים ללוחמה מעין זו. המדובר בהגנה מקסימלית על הלוחם מבלי לפגוע ביכולת הלחימה שלו, ומאידך-גיסא ביכולת תקיפה מסיבית המאפשרת לפרט או ליחידה הלוחמת לתת תגובה הולמת לפעולותיו של היריב.

למעשה, צריך הצבא להעמיד במקרים רבים גרילה נגד גרילה, וזו מחייבת אותו לסוג ציוד שונה לחלוטין מאשר במערכה צבאית ישירה. כאן יש מקום רב לכוח האווירי הטקטי, למשל למסוקי תקיפה, היכולים לפגוע נקודתית בחיילים בודדים או בקבוצות קטנות. דבר זה מחייב לייצר אמצעי לחימה מתאימים למסוק, ביחד עם מיגון מתאים נגד תקיפה מהקרקע על-ידי לוחמי האויב, על-ידי טילי כתף נ"מ, או נ"ט מוסבים. גם תובלה אווירית מהירה של כוחות הצבא למקומות בהם יש צורך ליצור מפגש אלים עם האויב דורשת ייצור מסוקי סער. כאן יש מקום רב למל"ט, ההופך יותר ויותר מכלי תצפית לכלי לחימה, ומאפשר לתקוף כוחות לוחמה זעירה במקומות שלכלים מאוישים קשה או מסוכן להגיע.

בעת האחרונה נוצרה אופציית לחימה נוספת לכוחות הגרילה, והיא תקיפת אוכלוסייה על-ידי מרגמות או רקטות. הצבא אמור לתת את דעתו כיצד עליו להצטייד במצב כזה. תופעה זו קיימת בישראל בגבולותיה הצפוני והדרומי, שם משמשות רקטות כאמצעי טרור על אוכלוסיית הגבול. לפני הצבא עומד השיקול האם למנוע את נחיתת הרקטות באמצעות מערכת מיגון, כמו "כיפת ברזל", או לפעול באופן אקטיבי ולהכות במשגרי הרקטות. בשני המקרים, או בשילוב ביניהם, יש ליצור את הציוד המתאים.

כאן ינסה הצבא הסדיר למנוע מעצמו כמה שניתן אבידות בנפש, היות שלא כלוחמי המיליציה היוצאים במקרים רבים מתוך מגמה של סיכון חייהם כדי להשיג תוצאות אפקטיביות, הרי הצבא הסדיר מעוניין למנוע עד כמה שניתן אובדן חיי אדם. יצירתו של ציוד טכנולוגי מתאים, בעיקר בתחום הרובוטיקה, יאפשר לצבא להגיע לתוצאות גבוהות הן בחיסכון בחיי אדם, והן באפשרויות הלחימה נגד לוחמה זעירה.

תחום נוסף שהתגלה לאחרונה ברצועת עזה, ואיתו ניסה צה"ל להתמודד במבצע צוק איתן הוא המנהרות. לוחמת המנהרות אינה חדשה. היא כבר נעשתה במלחמת סין-יפן בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. היא גבתה קורבנות רבים משני הצדדים. זו לכאורה צורת לחימה פרימיטיבית מאוד, סטאטית, ומהווה למעשה פתרון של ייאוש מצד מפעיליה. יתרונה הוא בכך שצריך לגלות את המנהרה, ולפעמים לחדור אליה כדי לחסל את הלוחמים הנמצאים בה. חסרונה הוא, שברגע שהיא התגלתה, מספיק לאטום אותה היטב, ועמל של שנים הלך לטמיון. בגבול רצועת עזה הייתה אמורה לוחמת המנהרות להפוך לאגרסיבית, על-ידי פריצה המונית מתוכן לתוך יישובי גבול הרצועה, וביצוע פיגוע המוני ופעולות חטיפה לצורך מיקוח.

ברור שהצבא אמור לתת את דעתו ליצירת אמל"ח מתאימים לסגנון לוחמה שכזה, למשל גילוי סיסמוגרפי של מנהרות ופתחיהן, החדרת אמל"ח רובוטי בסגנון המזל"טים לתוך מנהרות, החדרה של גז מדמיע או עשן לתוכן, וכדומה. כל זה כלול בפיתוח אמל"ח מתקדמים, שהוא חלק בלתי נפרד מהלוגיסטיקה המתקדמת של צבא בעידן המודרני, המנסה לחסוך עד כמה שניתן באבידות בנפש בקרב הלוחמים, ומאידך-גיסא למנוע עד כמה שניתן פגיעה באוכלוסייה אזרחית בשטח האויב.