מנהלו האמנותי של תיאטרון הבימה, אילן רונן, ביים הפעם הצגה שההדגשים בה על פקטורים שונים לגמרי מאלה ששלטו בהפקת 1992. הדבר העקרוני שכן משותף לשתיהן הוא- ששפיכות דמים ורציחות כמכשיר לעליה לשלטון היה וממשיך לשרור בציווילזציות לאורך כל ההיסטוריה כולל ימינו.
על-רקע החלשות ממלכת ישראל, בגלל הבצורת שארכה כמה שנים וגרמה לרעב נוראי, שבעקבותיו הגיעו בני האדם לאכילת בשר ילדיהם, או לאכילת חריוני יונים שנמכרו תמורת הון - התרחשה עליתו למלוכה של חייל וקצין קשוח, הנחוש להגיע למטרתו. כך החלה התדרדרות הממלכה שכמה שנים קודם לכן בימי אחאב הייתה החזקה ביותר מעודה של ממלכת ישראל. התדרדרות שבסופה הביאה לכיבושה בידי שלמנאסר והגליית עשרת השבטים שנפוצו לכל עבר.
ככל שעובר הזמן לאחר הצפיה בהצגה החדשה, אתה מוצא את עצמך חושב עליה יותר ויותר. עוצמת הרגשות שמוחצנים על הבמה בידי צוות שחקנים כה משובח, חודרים ללב הקהל, כשהסצינה החודדרת ביותר היא סצינת האונס של המלכה זילפה, אלמנת המלך יהורם, בידי מלך ישראל החדש, יהוא. הסצינה מועצמת בהילוך איטי ופרטני, ומדגימה כיצד יהוא מאיים עליה בחרבו הנתונה בפי הטבעת שלה, ושאם תסרב - יחדיר אותה לבני מעיה ויותר.
גיל פרנק כ-יהוא, כשבעברו כמה וכמה מלכים אותם שיחק על בימת הקאמרי - כמו הורדוס רוצח כל משפחתו, או דודו של המלט הרוצח את אחיו והופך למלך ולבעל האלמנה; הוא הבחירה הטובה ביותר שעשה רונן לתפקיד זה. לצורך סלילת דרכו של החייל-הקצין המנצח במלחמות ישראל, עומד יועץ כמו ראש השרים, זיף, (דב רייזר הנפלא) המדריך אותו כיצד לתעתע בלשונו ולסבר את אוזני כל מתנגדיו, בקיצור לדעת הלכות פוליטיקה. והוא אכן צולח לכבוש את לב חייליו, שבזכות תמיכתם הנלהבת, משיחתו למלך ע"י הנביא שליחו של אלישע, מקבלת לגיטימציה להמשיך את דרכו בביטחה לכס.
אך כשמצויים למעלה, מתגבר התיאבון. התאווה לשררה הופכת את החייל המורגל בדם ובהרג, לכובש גם בסביבתו המלכותית, הוא כמעט אונס את בתו של זיף (לאה גלפנשטיין המתוקה), לולא חלה הפרעה בדרך. אך את זממו לכבוש את גופה של אשת המלך יהורם המנוח, הוא מבצע בשיא האכזריות, ללא טיפת רגש, ומדגים את דמותו של יהוא כקר רגשית, חסר לב ואנושיות. כמו קלגס הוא רומס כל מי שבדרכו. אפילו את יועצו ומורו להצלחה, זיף, הוא כותש נפשית וגורם לו להתקרנף גם הוא, עד שכמוצא אחרון זיף מאבד את זכרונו והופך לגוף חסר משמעות.
דוב רייזר כזיף, מגיע במשחקו בהצגה זו לשיא שכמותו לא ראינו עד היום בקריירה הארוכה שלו בהבימה. רונן הייטיב להוציא ממנו עוצמה כזו של רגשות, של אדם בהליך השבירה, שמרטיטה לב כל צופה עד לעומקי נשמתו. כך גם
מאיה מעוז כמלכה הנאנסת, שגם לה וותק בתפקידים מלכותיים ונישאים בעברה, על כל המלכותיות והתוקף שהיא מדגימה עם יכולותיה המופלאות - כאן רונן הצליח להגיע למעמקי נפשה, ולתת לה את האפשרות להיות הכלי שנשבר, כאדם שהיה בשיא, והפך לחפץ שבור בידי הנוגש. מאיה כה נכנסה לתפקיד, עד שבקידות המרובות לקהל לאחר ההצגה לא הייתה מסוגלת לחייך, מעוצמת הסיטואציה שכבשה אותה.
דמויות נוספות שהצליח יהוא לשבור בדרך למעלה, היו שר הצבא עזגד, (אלון נוימן הקשוח) ורעיתו האוהבת מעכה - רזיה ישראלי בהופעה מרטיטה הסוחפת רגשית את הקהל כדמות המלאת רגש יותר מכל הקור של המלך ושאר הנגררים אחריו. באין מוצא אחר, מחליטים שני בני הזוג להתאבד לעיני הקהל, כשרונן כמעט שומר על עקרון הקלאסיקה היוונית שלא להראות רצח או מוות על הבמה - זאת על-ידי שימוש בשני החיילים המטיפים צבע אדום מקנקנים לאורך חיתוך ורידי ידי בני הזוג. כך שלכאורה זה לא ממש מוות.
שתי דמויות הנשים אותן מבצעות מאיה מעוז ורזיה ישראלי, הן הצד האנושי, המכמיר והאמיתי היחיד במחזה, בעוד כל היתר או רוצחים כמו יהוא ועזגד, או המתקרנפים. שתי דמויות החיילים אותם מבצעים נפלא עם הרבה הומור ושנינות הם שלומי ברטונוב (הנין של..) ודניאל סבג החמודים. שניהם מהווים בהומור שלהם אתנחתות בגלי ההרג, ההתעללויות וכל הלכלוך של הפוליטיקה, מה ששומר על האיזון וההרמוניה ביצירה.
התלבושות האתניות והתקופתיות שעיצבה נטשה טוכמן-פוליאק מרשימות מאד, ומדגישות את הפיסיות והכוחניות של כל הגברים. היחיד היוצא דופן, אולי כדי לחזק את המסר של היותו בסך-הכל פקיד - הוא דב רייזר הלבוש בחליפה ומעונב. דיסוננס בין היתר מכל הבחינות, הצורנית והמהותית. הוא גם הניגוד המירבי לדמותו הפיסית ומטילת האימה של יהוא-גיל פרנק החטוב.
עיצוב הבמה המינימליסטי של ניב מנור מדגיש את עוצמת הדרמה וממקד את תשומת הלב למשחק הכה מרשים של השחקנים. כך גם התאורה המצוינת של זיו וולושין והמוזיקה של אורי וידיסלבסקי שמהוות כלים נוספים להעצמת החוויה.
בחירתו של אילן רונן להעלות את המחזה כמעגל שנפתח ומסתיים באותו מקום, בסוף, מאפשרת לו לתאר את כל הסיפור המופיע בספר מלכים ב' כאנטומיה של תהליך. כשרק דמויות יהוא וזילפה לקוחות מהתנ"ך, וכל יתרן נוצרו בידי המחזאי המוכשר גלעד עברון כעוגנים לדרמה העזה שיצר. לו היו מחזאים נוספים במחוזותינו השואבים את המקור למחזות שלהם מהתנ"ך, הרי שהתיאטרון הישראלי היה מתעשר ורווה בהצגות ישראליות משובחות, ונזקק פחות ופחות להעלאת מחזות בולווארדיים שנועדו לקהל עם דרישות מצומצות, אך ממלאים קופות. עדיף ליצור משהו חדש, ששורשיו שלנו ושהחומר שלהם מצוי בעורקינו.
הצגה חוויתית חזקה, מלאת מתח ודרמה סוערת, המתובלת בסרקזם מפי יהוא, וסאטירה והומור מפי החיילים. לא להחמיץ.
