איך אפשר לקום וללכת?
דבר מה קרא לה כבר ללכת
געגועיה, היו לה כנפיים
וזוהֵר האור בשמיִים.
כבר אמרתי לא פעם, שאנו לא סופרים את הימים, השבועות, החודשים והשנים של חיינו, וחיים ב"חשבון פתוח", כאילו אנו הבעלים של מצרך הזמן, הוא בידינו ואנו יכולים לבזבזו לכול רוח ולקחת ממנו מלוא חופניים כמה שנרצה. כל כך הרבה ביטחון ואגו יש לנו, הכסף מסחרר את הראש, הנעורים פורצים גדר והאהבה, לא פעם מפילה חללים, תרתיי משמע.
לפני שלושה שבועות בקירוב איבדתי את החברה הכי טובה שלי, נעמי סיאני-שער ז"ל, שנפטרה ב"מות נשיקה", כראוי לאישה יישרת דרך ונעימה כשמה. הודיעו לי את הבשורה המרה כשהייתי בטיול בסקט פטרבורג ולבי נשבר בקרבי, ממש כך. אבידה כזאת..., אין לה תחליף! הרגשתי יתומה בשלישית: בילדותי, איבדתי את אבי, בבגרותי, איבדתי את אמי, את הסבתות והסבים ממשפחות אמי ואבי לא זכיתי לראות מעודי, ועתה, נפטרה ידידתי הטובה ששימשה לי "כותל מערבי", אוזן קשבת ולב רחום שספג את כל דמעותיי בשעת צער. נותרתי "חשופה בצריח", עצובה מאוד ומביטה בשמיים - משם, אני יודעת, יבוא עזרי בשעת פקודה.
לזיכרה המבורך, אני מגישה את הסיפור הבא:
דמעות שקופות
ישבנו זו מול זו על הספה בחדר האורחים, לוגמות בשקט קפה בחלב בלגימות קטנות, מניחות את הכוס על השולחן ואחרי אתנחתה קצרה, נוטלות שוב את כוס הקפה המהביל ולוגמות, כל אחת לפי הקצב שלה. צלילי מוזיקה מזרחית פלשו לחדר מכיוון הרדיו שבמטבח. השולחן הנמוך של חדר האורחים, היה מלא בכל טוב: שוקולד משובח ששלח לה בנה הבכור משווצריה, פירות העונה, פיצוחים, פופ קורן, בקבוקי משקה קל, הכול כדי לשמח את הקרואים שבאו לבקרה.
הבטתי בה, אישה בריאת בשר בת שמונים פלוס, פניה היפים נקיים מאיפור, עורה חלק ללא כל קמט, שערה צבוע ועשוי בקפידה. היא לבשה "בגד בית", עדוייה בשרשרות דקות על צווארה התואמות את בגדיה... הייתה שותה ובוכה, בוכה ולוגמת מכוס הקפה שהכינה. דמעותיה השקופות זלגו מעיניה ללא קול. מדי פעם הייתה נוטלת באצבעותיה המטופחות מטפחת נייר, מוחה דמעותיה ומקנחת את אפה.
היא לא השלימה עם מות בעלה שנפטר לפני שנה ומיאנה להינחם. ניסיתי לדבר על לבה ולומר לה שהחיים הם מתנה, פיקדון של הקב"ה. הוא "בעל הבית" ומפיח בנו חיים והוא רשאי ליטול את אותו פיקדון מתי שהוא רואה לנכון. היא אישרה את דבריי ואמרה שהכול רשום בשמים! אך למרות הכול, הגעגועים אליו אוכלים בה בכל פה וקשה לה לחיות בלעדיו. אומנם ילדיה וחבריה נמצאים סביבה בכל שעות היום, אך לעת ערב, הבדידות חורצת בלבה תלמים עמוקים והגעגועים המתגברים לא מותירים מנוחה לנפשה.
"תראי", אמרה לי בלחש, כמשיחה בינה לבינה, "ששים וארבע שנים חיינו ביחד"..., דמעותיה השקופות שוב פרצו מעיניה החומות והתגלגלו במורד לחייה. "אה, איזה בעל היה לי..., אין גבר כזה בעולם ולא יהיה. כמה טוב היה אליי, היה מתייחס אליי כאילו הייתי מלכה, מלכה! פתאום הוא נעלם והשאיר אותי לבד. אלוהים יודע את מי לקחת אליו, הוא אוהב שיהיו סביבו אנשים טובים, כי הוא רואה כמה רוע יש פה בעולם", אמרה והביטה בדיוקנו של בעלה. "אני מתנחמת בעובדה שמת בלי יסורים, כמו שמגיע לצדיק כמותו. גם אני מאחלת לעצמי למות בדרך זו, מוות נקי, בלי סבל, בלי יסורים".
"אל תדברי על דברים כאלה, מי ייתן ותזכי לחיים ארוכים ובריאים".
"כן, חיים ארוכים..., מה שווים החיים שלי בלעדיו", נאנחה.
הבטתי בדמעות שהתגלגלו חרש על לחייה הנקיות מאיפור ואמרתי לה: "אשרייך, יקירה, אשרייך שיש לך זיכרונות כאלה, זיכרונות מתוקים על גבר אהוב שהיה לך בעל, חבר ורֵע שנהנית בחברתו שנים כה רבות, שבנית עמו בית לתפארת וילדת לו חמישה ילדים מקסימים. תשמחי שמעולם לא ידעת, כמוני, יתמות מהורים בגיל צעיר, נישואים כושלים, גירושים קשים, עוני, רעב... מעודך לא חווית חוסר אונים ולא היכרת את פניה של בדידות נואשת. מזלך שהייתה לך נפש תאומה שניתן לפנות אליה, אוזן קשבת לשמוע את מצוקות לבך ויד מלטפת לנחם אותך בשעת צער.
כשאַת בוכה, תחשבי עליי. מה לי יש לזכור מחיי הנשמעים ונראים כמו סרט טורקי? תגידי לי, איזה זיכרון טוב יכול להיות לי מהשנים המיוסרות אותן עברתי לבדי? מאיזו סיבה אתחיל לבכות עכשיו? אני, בשונה ממך, עוד לא מצאתי את אהבת חיי, את הגבר הראוי לי והנה, אוטוטו אהיה בת שבעים...". כך אמרתי לה ודמעות מרות הציפו את עיניי וירדו חפוזות במורד לחיי.
היא חדלה מבכי, הביטה בי ברחמים גדולים ונבוכה לשמע דבריי: "אַת צודקת, אני מצטערת, לא חשבתי על כך, באמת שדבר כזה לא עלה על דעתי. סליחה שאני אנוכית וחושבת רק על הצער שלי", אמרה והציצה בי בגניבה, חשה כבת מזל שזכתה במה שלא זכיתי אני. היא נטלה בידה המטופחת את כוס הקפה ולגמה ממנו עד תום. הכוס נותרה על השולחן מיותמת ממשקה.
דמעותיה יבשו והיא פנתה אליי ברגש: "אסור לך לאבד תקווה, ישועת ה' כהרף עין! אני מאמינה שעוד תמצאי את בחיר לבך, וכי מה חסר לך? אַת אישה נאה ומוכשרת וכל עוד אַת בחיים, יש לך סיכוי להצליח ולא רק במציאת בן זוג מתאים, אלא להצליח בכל דבר שתעסקי בו. עובדה היא שהצלחת בלימודיך באוניברסיטה ובספרים שהוצאת לאור עד עכשיו, תודה לאל!", אמרה וטפחה בכף ידה על כתפי. לאחר דקה, הביטה בפניי בתשומת לב וחייכה חיוך רחב. הבטתי בה מופתעת.
"מה קרה? מה מצחיק כאן?", שאלתי נעלבת.
"הו, שמחה, אַת כ ל כ ך מצחיקה", פרצה בצחוק והצביעה על פניי. "אַת חייבת לראות את הפנים שלך בראי, כמו שאומרים, אַת ניראית 'שלל צבעים טכניקולור'", אמרה והתגלגלה מצחוק. הפעם, דמעותיה השקופות היו דמעות של צחוק.
"אני מצחיקה? אני בוכה ואַת מתגלגלת מצחוק?"
"הו, סליחה, אבל אַת ניראית כל כך... הו...", צחקה והניחה ידיה על צדי גופה, "כל האיפור שלך...", ניסתה לומר בין גירגור אחד של צחוק למשנהו והצביעה על פניי, "הכל נמרח לך על הפנים בצבעים של שחור, ירוק, אדום..., הו, זה כל כך...", דמעותיה השקופות האירו את עיניה באור זוהר. היא מחתה את אפה וניגבה את דמעותיה, ואילו אני, קפצתי על רגליי ונחפזתי לחדר האמבטיה לראות את הקטסטרופה..., ואכן, היא צדקה! שלל צבעים נמרחו על פניי וחרצו על לחיי תעלות של צבע. שמעתיה צוחקת והצטרפתי לצחוקה, תוך שאני רוחצת ביסודיות את פניי במים ובסבון ריחני שוב ושוב, עד שנגלה לעיניי עור פניי הצהבהב.
שבתי לחדר וראיתיה מושיטה ידה לכוס הקפה ומתאכזבת לראות שהוא ריק מתוכן. היא הרימה ראשה הביטה בי בפתיעה ואמרה: "פעם ראשונה שאני רואה אותך בלי איפור, אַת כל כך חיוורת אך ניראית הרבה יותר צעירה בלי כל האיפור הזה על הפנים".
"אני יודעת", חייכתי, "כשנולדה בתי הבכורה, הרופא המיילד קרא לי יום אחרי הלידה ושאל אותי: "האם התחתנת עם סיני?" כל כך צחקתי..., והוא בפנים חתומות אמר לי שזה לא מצחיק וציין באוזניי, שאין לתינוקת צהבת ולמרות זאת העור שלה צהוב. אמרתי לו שגם העור שלי צהוב, אז הוא ביקש ממני להוריד את האיפור. רק אחרי שראה את גוון עורי, נרגע. זו אחת הסיבות שאני מתאפרת, שלא יחשבו שאני חולה".
מקור דמעותנו יבַש. ראיתיה זורקת מבט על כוס הקפה הריקה שנחה על השולחן.
"תראי איזה עולם", אמרה, "אני בוכה על לב מלא אהבה שנלקח ממני, ואַת בוכה על לב רֵיק שמעודו לא חווה אהבה כנה ואמיתית. נו, טוב", אמרה וקמה במרץ על רגליה, "אני חושבת שאלך להכין לנו עוד כוס קפה, אבל הפעם עם חוו'ייג'. יש לי עוגת גזר נהדרת שהכינה לי בתי ומגיע לנו ליהנות מהחיים, נכון? מה אַת אומרת?", חייכה לעומתי.
"אני אומרת, שלכל אחת מאיתנו יש עכשיו תפקיד: אַת תכיני לנו את הקפה ואני אמרח את הפנים שלי מחדש בשלל צבעים טכניקולור". שתינו פרצנו בצחוק, כשצלילי קולו של ציון גולן בשירו "אבא שמעון" נשמעים ברקע מהרדיו שבמטבח וממלאים את לבנו שמחה.
מקץ חודשיים, מצא אותה בנה ללא רוח חיים באותו מקום על הספה ממנו נהגה לצפות בטלוויזיה. אנשי מ.ד.א., שניסו לשווא להחזירה לחיים אמרו, שמתה מדום לב "מות נשיקה". היא הייתה מלכה בחייה - ומלכה במותה ונקברה בחלקת הקבר של "יקירי ירושלים".
ת.נ.צ.ב.ה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
