השופט: מוחמד חאג'-יחיא, בית משפט השלום בירושלים

המועד: יום שני, 25.5.2015, שעה 13:30

הנושא: תיקים אזרחיים


הייתה או לא הייתה תאונת דרכים? זו השאלה שבמוקד הדיון המקדמי שמקיים השופט מוחמד חאג'-יחיא (באיחור של 25 דקות, כי אחד מעורכי הדין לא טרח להגיע בזמן). המכונית בה מדובר חנתה, היו עליה מוטות ברזל והתובע נפגע מן המוטות. לשאלה כיצד להגדיר את האירוע, יש כמובן חשיבות מכרעת לגבי השאלה מי יפצה את הנפגע.

חאג'-יחיא מגיע מוכן היטב לדיון. הוא קרא את כתבי הטענות, מכיר את המחלוקת וגם מודע לפסקי דין קודמים בערכאות השונות. דומה שיש לו דעה ברורה כיצד להמשיך את הטיפול בתיק, אך במשך דקות ארוכות הוא שומע את הצדדים - גם כדי שלא להינעל מראש וגם אולי כדרך לתת להם להוציא קיטור ולא לצאת בהרגשה שבזבזו את זמנם, בטרם יגיש את הצעתו שלו.

"על פניו, במה שונה הרכב הזה מכל עצם אחר?", תוהה חאג'-יחיא. "ראיתי את פסק הדין של השופט בדימוס [אליעזר] ריבלין, ראיתי פסקי דין של שופטי שלום, ראיתי את פסק הדין של השופט [ארנון] דראל [כאשר ישב בשלום] ושל שופטי שלום שלא הסכימו איתו. נניח שהיה שם מקרר בגודל של הרכב הזה והמוט הזה היה מונח על המקרר; לא הייתה מחלוקת שזו לא תאונת דרכים". הוא מאפשר לעורכי הדין לנהל שיחה חופשית איתו כחלק מהדיון הלא-פורמלי, ולבסוף אומר: "נעשה את זה מסודר" ומתחיל לרשום פרוטוקול.


"עדיין לא נקטתי עמדה"


פסק הדין של דראל אליו התייחס חאג'-יחיא שב ועולה בדיון. שם קבע דראל, כי האמירה של העליון (פס"ד פטקין) בנוגע לרכב חונה לא הייתה הלכה מחייבת אלא אימרת אגב. חאג'-יחיא מעיר: "אני חייב לציין שהנסיבות של כבוד השופט דראל באותו מקרה היו שהרכב היה מקום שיצר שביל מאוד צר. היה סיכון תחבורתי מובהק, ולכן כבוד השופט דראל אמר בשונה מ[פס"ד] פטקין. הוא הגיע למסקנה שאני חושב שיש בה המון היגיון בנסיבות אותו הליך; השאלה היא אם זה נכון למקרה הזה".

בא-כוחו של אחד הנתבעים מגיב: "אדוני אמר מצוין את העמדה שלי", אך חאג'-יחיא ממהר להבהיר: "עדיין לא נקטתי עמדה. יש שופטי שלום שנוקטים עמדות שונות, צריך לבדוק לפי הנסיבות". חאג'-יחיא מקדיש תשומת לב רבה לתמונות שמציגים הצדדים השונים ולבסוף אומר: "טוב, רבותי, זה לא הולך כך. כשדנים בשאלה איפה הרכב היה, צריך תשתית ברורה. [אבל] אנחנו מניחים: פה, פה".

בעיה נוספת איתה צריך חאג'-יחיא להתמודד היא שמדובר בדיון בבקשה לסילוק על הסף של התביעה כנגד אחד הנתבעים, ונתבע אחר טוען שבכלל לא ידע על הבקשה הזאת. חאג'-יחיא לא מרוצה מהטענה הזאת, אם כי מביע את חוסר שביעות רצונו בנימוס: "יש להצר על כך. ידעתם שאנחנו מכנסים את כל הצדדים לדיון בבקשה לסילוק על הסף. אם חשבתם שהדיון לא יועיל, הייתם מבקשים לדחות את הדיון ולא להגיע סתם".


"השאלות של השכל הישר"


כעת עובר חאג'-יחיא לעיקר. "רבותי, יש פה מספר אפשרויות. על פניו, מהחומר הקיים בתיק, מהנסיבות הקיימות והשאלות של השכל הישר שאני שואל את עצמי - לא נראה שזה מקרה של תאונת דרכים. הדברים עוד מתחדדים מהתמונות. יש פה אירוע נזיקי קלאסי של הנחת המוטות האלה. השאלה של מיהות החפץ, שלצורך העניין הוא רכב, היא לכאורה לא רלוונטית. אבל אני אומר את הדברים רק לכאורה. בית המשפט העליון אמר את הדברים בצורה ברורה. עד כמה אני יכול לפרש את הדברים אחרת - אני לא יודע. השאלה אם אפשר להגיע להסכמה דיונית לגבי מהות התאונה, או שנצטרך להביא ראיות".

זה מה שרוצה חאג'-יחיא: לקבוע שלא מדובר בתאונת דרכים, להוציא את חברת הביטוח של הנהג ולהמשיך בבירור התביעה. "אם אתם רוצים להחזיק את הכל", הוא מדגיש בפנייה לבא-כוח התובע, "אין לי בעיה. אני חושב שעל פניו צריך להתייעל. זה לא מקרה אפור. הבקשה למחיקה על הסף היא רק לגבי נתבעת 2; זה לא גזר דין מוות לתביעה". חאג'-יחיא מציע לבאי-כוח הצדדים לצאת ולשוחח על הצעתו, אך הם מסרבים והוא נשען אחורה בחוסר שביעות רצון.

חאג'-יחיא מכניס לפרוטוקול את הצעתו, עורכי הדין משוחחים ביניהם בזמן שהוא מכתיב והוא נאלץ לדפוק פעמיים על הדוכן: "די, די. זאת ההחלטה". הוא נותן להם 30 יום לבדוק ולהגיב, ומוסיף דחיפה אחרונה: "כל עוד המחלוקות הללו ימשיכו להתקיים - זה יקשה על בית המשפט בהמשך במתן הצעה. בואו בדברים ותשקלו".


"אני רוצה לדעת מה בדיוק"


בתיק הבא אין התייצבות של בא-כוח הנתבעים, שכבר עשה לו את האיחורים וההיעדרויות להרגל. מדובר בבני משפחה ארמנית הטוענים להתנכלויות מתמשכות מצד שכניהם, כעת - תוך הפרת צו הרחקה שנתן בית המשפט. למרות שחאג'-יחיא היה יכול לעשות לעצמו חיים קלים ולהוציא צווים בהעדר התייצבות, הוא צולל למעמקי התיק. דומה, שהוא עושה זאת גם כדי לנהל הליך תקין לעילא וגם כדי לתת למבקשים הנסערים את יומם בבית המשפט.

"קראתי את הבקשה שלכם בעניין רב. התייחסתם לעבודות שבוצעו בשטח שהוא נשוא המחלוקת. אני רוצה לדעת מה בדיוק", פותח חאג'-יחיא. אחרי רגע הוא נכנס ללשכתו, מביא מפה ותמונות שהוגשו בדיון קודם ומבקש הסברים. כאשר מתברר שבני המשפחה דוברים בעיקר ערבית ובאולם אין מתורגמן, לוקח חאג'-יחיא את המלאכה על עצמו. במקביל, הוא מזמין את פקיד העזר דובר הערבית, כדי שיתרגם לבא-כוחם של התובעים. הלה מצידו מדבר איתם באנגלית; עמיתו מדבר איתם בארמנית, וכך נוצר מחזה שיכול כנראה להתרחש רק בבית משפט בירושלים: חמש שפות באותו דיון.

"הדרך לטפל בהפרת צו להטרדה מאיימת היא להגיש תלונה במשטרה", אומר חאג'-יחיא לנציג המבקשים. "לכן אני מתפלא מאוד שהמשטרה לא פעלה". עורך הדין עונה, שהמשטרה פעלה רק לאחר שקיבלה הוראה מבית המשפט. חאג'-יחיא מדגיש: "בשל כך שהצו נוקט בלשון מאוד ברורה, זה מקים מיד עילת פנייה למשטרת ישראל. זה יותר מאשר הטרדה". חאג'-יחיא מסכים לצפות בסרטון שמציגים המבקשים, נכנס לפרטים, שואל שאלות ומכתיב לפרוטוקול את שרואות עיניו.

"יש צו של בית המשפט שצריך לכבד", ממשיך חאג'-יחיא בטון של "זה מובן מאליו". הוא ממשיך לברר מה בדיוק רוצים המבקשים, מסכים לראות סרטון קצר נוסף ומבטיח שייתן את החלטתו בהמשך היום.


השורה התחתונה: שופט הבקיא היטב בפרטי התיקים הנדונים בפניו, נותן לצדדים הזדמנות לשטוח את טענותיהם מבלי לבזבז זמן ומנסה לקדם את הדיונים ביעילות ככל שהללו משתפים איתו פעולה.

יעילות: 8.

מזג שיפוטי: 9.