"הלוואי שהייתי כזה" - משאלת לב שמקננת בתוך כל אחד ואחת מאתנו. תמיד יש מקום לשיפור, יש לאן לשאוף, תמיד יש מקום אידיאלי שקופץ לתוך כל חולם ומסמל בעבורנו את פסגת שאיפותינו.
זה בדיוק מה שהרגיש בלעם כאשר ראה את עם ישראל שוכן לשבטיו בפרשתנו "בלק". לאחר שבלק מלך מואב שלח אליו מלאכים שהצליחו לשכנע אותו לבוא לקלל את עם ישראל, מגיע בלעם ומנסה שוב ושוב, אך בכל פעם מחדש הוא נוחל כישלון חרוץ. במקום לקלל - הוא מברך, ובאחת הפעמים אף נחשפת משאלת ליבו הכמוסה: "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" [במדבר כ"ג, י'], אני גם רוצה להיות כמוהם, למות מות ישרים (הלא הם האבות הקדושים שנקראו ישרים), שסופי יהיה כסופם.
אך בכל זאת, גם בקשתו של בלעם, שנראית כלפי חוץ כנעלה ומרוממת, מצליחה לשקף את אישיותו הבעייתית של בלעם. בלעם לא מבקש לחיות חיים ישרים, חיים בעלי ערך המלאים באמת ובמעשים טובים. בלעם רוצה להמשיך את חייו הרדודים וברגע האחרון לזכות לכל הטוב הצפון לצדיקים. הוא לא היה מוכן להשקיע, להתאמץ ולהשתדל בשביל להגיע למטרה הנכספת. הוא רצה לרקוד על שתי החתונות, ליהנות מכל העולמות במקביל, ואולי דווקא בגלל זה בלעם הוא אחד מאלו שאין להם חלק בעולם הבא [סנהדרין צ', א']. אי-אפשר למות מות ישרים אם לא חיים חיי ישרים. העבודה מתחילה מעכשיו.
גם כאשר אחד מאתנו חולם בערגה על מערכת זוגית טובה יותר, על תא משפחתי מעולה ומתוקן יותר, אנחנו חייבים לזכור שזה טוב, אפילו טוב מאוד, אבל לא מספיק. לא מספיק לרצות, צריך לקום ולעשות, אף פעם לא נגיע אל היעד אם לא נתחיל לצעוד לכיוונו. אז קדימה, לעבודה...
