מירי שלום,
כשאלוהים נתן לשלמה הזדמנות, כמו באגדת הדייג ודג הזהב, לבקש כל העולה על דעתו, הוא ביקש "לב שומע". אלוהים התרשם והעניק לו "לב חכם ונבון". על זה אמרו רבותינו ששלמה המלך, שעמד על סף תחילת כהונתו כשליט עליון, הבין שיותר מכל זקוק המנהיג לתבונה על-מנת לנהל את ענייני העם שהופקדו בידיו. וכך יצא שהמלך המצליח ביותר בתולדות עם ישראל, שממלכתו השתרעה מהפרת עד הנילוס, השכיל לשלב בין חיזוק הלאומיות הישראלית עם בניית מרכזה הדתי בירושלים, ובו בזמן הוכיח יכולת סובלנות דתית יוצאת דופן לאלף נשותיו - רבות מהן לא עבריות בעליל. וזה לא מובן מאליו, בעיקר שחיסולים על-רקע דתי ואידיאולוגי במזרח התיכון היה עסק פופולרי, גם לפני 3000 שנה. מספיק להזכיר את השחיטה הגדולה של כוהני הבעל בנחל הקישון בהנהגתו של אליהו הנביא (זה שאנחנו משאירים לו דלת פתוחה בליל הסדר, וגם על זה אולי כדאי לתת מחשבה שנייה). בקיצור, גם ארץ ישראל השלמה, גם שלום ושגשוג כלכלי וגם חובב מושבע של נשים. מה צריך יותר מזה?
זה הזמן לחזור לכאן ועכשיו של ביצת התרבות הישראלית המשמימה, שאת הצלחת בהינף יד מרהיב להעמיד אותה במרכז השיח הציבורי. בוס חדש בביצה, נגיד את, אפשר ויחשוב על דייריה הקבועים, שאת כל זמנם מבלים ביצירת אמנות חריפה ועמוקת משמעות, פורצת גבולות וחתרנית. כזאת המטלטלת את אמות הסיפים. כזאת שראוי להאזין לה ועוצמת השפעתה אדירה, בעיקר על ציבור צעיר מכל רחבי הארץ הגודש את אולמות התיאטרון, הקונצרטים, הסינמטקים והספריות. אמנות כזאת שמדי פעם משב החתרנות שהיא מפיחה, מסכן את היציבות החברתית, את הבניית זהותם של בניה ומנפץ ביד גסה את כל הקדוש לה. אז לא. צר לי לאכזב אותך מירי. התרבות הישראלית, או לפחות התיאטרון שבו אני מתמצאת קצת יותר, מנפק בעיקר הצגות מסחריות במסווה של אמנות גבוהה (ולפעמים בלי שום מסווה כלל) על-מנת לשרוד במציאות תקציבית בלתי אפשרית. קהל צעיר של תיכוניסטים, חיילים, סטודנטים או סתם אנשים כמוני וכמוך, כבר מזמן לא רואה בתיאטרון מקום נחשק לפוקדו ולקחת חלק בחוויה שמתרחשת בין כתליו - אלא אם הוא מגיע דרך בית הספר או מקום העבודה. עבר זמן רב מאז ששדה התרבות הישראלי בכלל והתיאטרון בפרט בער כמדורת השבט, המקום שבו מתנהל דיון פומבי בכל החשוב והמהותי עבורנו, שמאפשר ניראות וייצוג למגוון הקולות של החברה הישראלית.
האם את מתכוונת להיכנס לעובי הקורה ולשנות את המציאות הזאת? להחזיר לתרבות את כבודה, ונעוריה? להזרים תקציבים? לבטל את חובת ההכנסות העצמיות שקבע משרד האוצר ושהפך את התיאטרונים הציבוריים למסחריים ואת המסחריים הפרטיים פשוט חיסל? לסדר את הרגולציה בניהול מוסדות תרבות ציבוריים כך שכל ארבע שנים תיכנס הנהלה חדשה ותביא עמה משב רוח רענן? להעז ולשנות את חלוקת המשאבים המסורתית בין מרכז ופריפריה - אמנותית, כלכלית וגאוגרפית-שמשמרת כבר שנים את המציאות, בה למרכז יש כמעט הכל ולפריפריה כמעט כלום, ולאפשר ליוזמות תרבות צעירות שמתרחשות במועדונים, בבמות ובגלריות קטנות, לקבל נתח ראוי מהמימון הציבורי המופנה רובו ככולו לגופים שמנמנים וממוסדים? לעודד ביזור של גופי אמנות בכל רחבי הארץ, על-מנת שיצרו את התרבות עבור תושבי הקהילה בה ועבורה הם יוצרים, ויצמצמו את התלות במונופול ספקי התרבות מתל אביב? להכיר בסופרים ובמשוררים ככאלה הזכאים לגמלת התפנות לכתיבה מהמדינה, ועוד כהנה וכהנה.
אם תעשי את כל אלה, אולי סוף-סוף יהיו לך הרבה הצגות, וסרטים, ומופעי מחול, וספרים שתוכלי להתקוטט עם יוצריהם מעל כל במה. תאמיני לי מירי, הצנזורה שיש היום על היצירה הישראלית קשה מאי פעם. זוהי צנזורה עצמית שאנו האמנים עושים לעצמנו לפי תכתיבי 'פקידי האוצר' וה'תקנות' ו'מגבלות התקציב'. מי שלא מצליח להשתחל למוסדות הגדולים ולא זוכה בחיבוק מראשי ערים המאמינים באופן אישי בתרבות כמו בבת-ים, חולון או באר-שבע, פשוט לא יכול להרשות לעצמו להגיד דבר בקול רם, כזה שרבים ישמעו, גם לא דברים שהדעת לא סובלת.
השאלה, מירי, איננה אם את צודקת, אלא האם את פועלת בחוכמת לב שלטונית כמנהג שלמה המלך, או בלהט החרב המתהפכת כמנהג אליהו הנביא. האם ראוי שמחזה שנכתב על רוצח יועלה על במה? - זאת שאלה חשובה וראויה, לא פחות מהשאלה האם ראוי לסרט על רוצח מורשע אחר שיוצג בציבור, או מחזות וסיפורים, ספרי הגות ושירים שנכתבו על-אודות ועל-ידי עבריינים, אנסים ועוד מרעין בישין - שאלות שעם אף אחת מהן לא יתמודד מיטב הנוער ברצינות אם היצירות האלה יועלמו מהעין.
אבל, זאת לא השאלה המהותית שעומדת לפתחך, לפתחם של האמנים ולפתחה של כלל החברה הישראלית! השאלה היא איזו מין תרבות אנחנו רוצים שתהיה לנו כאן בארץ המדהימה והמיוסרת הזאת - תרבות רבגונית, עשירה, ביקורתית, שהופכת אותנו לפנינים שונות על אותה שרשרת, או תרבות דלוחה, העתק דהוי של אופנות זרות, כזאת שמשאירה אותנו מפוצלים, בודדים ואדישים. אני מאמינה גדולה במהפכות, ואם את,
מירי רגב, מתכוונת להשאיר חותם, לעשות שינוי ולטלטל מהיסוד את ביצת התרבות הישראלית, יש הרבה מאוד מה לעשות, וטוב שעה אחת קודם. תעזבי במנוחה את אל-מידאן, את הפסטיבל בירושלים, את גילה אלמגור ו
נורמן עיסא, והפני את מרצך ותבונתך לבעיות היסוד במבנה שדה התרבות הישראלי. בהצלחה.
