בזמן האחרון תפס כותב הטור הזה עמדה של משקיף מן הצד, לא מעורב ולא מתערב במלחמת התרבות שפרצה כאן לאחרונה בגלוי. יש להניח שזה מפני שכבר לפני שנים התייחסתי למלחמת התרבות כאל משהו שמתחולל בהווה. לפעמים הסכימו איתי (כלומר לא הגיבו) ולפעמים התווכחו; טענו שאין דבר כזה מלחמת תרבות, אולי יש ויכוחים פוליטיים אבל לא קשור לתרבות. אבל דומני שכעת אין עוד מי שאינו מזהה שזו המציאות שבה אנחנו חיים, מציאות של מלחמת תרבות. במבט שטחי נראה כאילו מדובר בהמשך (תוך החרפה) של הויכוח וההתנשאות של חילוניים על דתיים ולהפך וכן התנשאות של נושאי דגל "התרבות המערבית" על נושאי דגל התרבות היהודית והמזרחית (ולהפך?). לאורך השנים תמיד הייתה נטייה לטעון שאין התנשאות ומקורה של טענה כזאת הוא ברגשי נחיתות של מי שמעלה אותה.

מלחמה קיומית

כעת, משנשמעו האמירות המפורסמות לפני ואחרי הבחירות, אין עוד מי שיכול להסתתר מאחורי אבחון פסיכולוגי כביכול של הטוענים כי הם חשים דחויים. דומה כי כל אחד יכול להסכים עם האמור עד כאן, כי אין בדברים שום חידוש. אלא שלענ"ד מה שהתגלה לאחרונה חורג הרבה מעבר להתפתחות טבעית של מחלוקת בעניין כזה או אחר. כי לכאורה אפשר לטעון כנ"ל, שזהו המשך הויכוח בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, אשכנזים ומזרחיים (וגם ציונות דתית מול חילונית). אבל, לפחות לענ"ד, כשמתבוננים בהקשר הכולל מגיעים למסקנה שטענה כזאת מהווה בריחה מהתמודדות עם המציאות הקשה. אפשר להמשיך להתווכח על חופש הדיבור כאשר מתכוונים לתקציבים נדיבים וכן הלאה, אבל המציאות היא שזו לא מלחמת תרבות אלא מלחמת קיום, מלחמה על קיומו של עם ישראל בפרט ועל קיומה של האנושות בכלל.

מעזים להתעורר

אמנם אפשר להתווכח על זה ולטעון שמדובר בקבוצה שולית שאנשיה חרדים מפני עירעור מעמדם, אבל נראה לי ברור לגמרי שהם מתוסכלים מכך שרוב מוחלט של הציבור מסרב לאמץ את ההשקפות ואת דרך החיים שלהם. עד עכשיו הרוב הזה שתק ולכן יכלו להשלות את עצמם שבסוף כולם יכירו בעליונותם ויאמצו את דרכם. אבל טבען של אשליות להתנפץ אל סלעי המציאות וזה מה שקרה לנושאי דגל הנאורות כאשר נציגים של הרוב החליטו סוף-סוף להביע את דעתם ביחס אליהם. ונציגיהם הנבחרים עוד הגדילו לעשות והחליטו, שומו שמים, להשתמש בסמכותם גם לטובת אותו רוב שבחר בהם. זה כבר היה יותר מדי עבור הנאורים בעיני עצמם ונציגיהם פצו את פיהם. והדיבור - ביחוד בזמן לחץ כידוע, חושף את פנימיות האדם כפי שהיא. בלי מסכות.

זרועות תמנון

ומה שנחשף הוא כיעור מזוקק. אלא שפה לא מסתיימת הבעיה. אפשר לומר שהיא רק מתחילה. כי הכיעור שנחשף הוא רק קצה הקרחון של מאמץ מרוכז ומתוכנן לבטל את היחוד של עם ישראל וממילא לבטל את קיומו, ר"ל. למאמץ הזה יש כמה זרועות בארץ ובחו"ל שה-BDS הוא רק הבולט שבהם, ובכלל לא בטוח שהוא המסוכן מביניהן. לענ"ד הזרועות הפנימיות שלנו - הגאים בנטיותיהם החריגות, נשות הכותל, שוברים שתיקה, בצלם, ודומיהן - מסוכנות ממנו. והסכנה נובעת מהעובדה שחלק נכבד מן הציבור אינו מזהה בבירור את מגמות החורבן שלהם. וכאן אנחנו מגיעים לתוכן המרתק של פרשת השבוע; דומני כי פרשת בָּלָק, יותר מכל פרשות התורה, מלמדת אותנו על מערכת היחסים הטעונה שבין ישראל ובין אומות העולם. כי מה שהתחולל שם מאחורי הקלעים, לגמרי אקטואלי עבורנו.

שנאה בלי סיבה

חז"ל מזהים את בלעם עם לבן הארמי, זה שאותו אנחנו מזכירים בהגדה של פסח כמי "שביקש לעקור את הכל". כלומר, לבטל את הקיום של עם ישראל (בראשית לא, מג): ...הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לִי-הוּא... לך (יעקב) אין שום זכות על כלום, הכל שלי. הוא בן משפחה, דוד של יעקב, אח של רבקה אמו, וזה מה שעושה אותו מסוכן כל כך. גם בלעם ביקש לעקור את עם ישראל. מילא בלק, הוא פחד מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ואפשר להבין אותו, לא ידע על ציווי ה' שלא לתקוף את מואב. אבל בלעם ידע, הרי היה נביא, ולא רק שלא הרגיע את בלק, עוד זאת שהתאמץ לפגוע בעם ישראל. סתם מתוך שינאה. בלי סיבה. ומה קורה כאשר לא מצליחים לפגוע בנו ישירות, כי (דברים כג) [ו] וְלֹא-אָבָה ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹעַ אֶל-בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת-הַקְּלָלָה, לִבְרָכָה: כִּי אֲהֵבְךָ, ה' אֱלֹקֶיךָ.?

העניין הוא שמירת הזהות

כשבלק ובלעם לא מצליחים לפגוע בעם ישראל במהלך ישיר, כי ה' מסכל את כוונתם, מחפשים דרכים עקיפות. בעיקר בלעם. הוא נפרד מבלק המתוסכל במלים (במדבר כד): [יד] וְעַתָּה, הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי; לְכָה, אִיעָצְךָ... מיד אחר כך מספרת התורה (פרק כה): [א] וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. זו הייתה העצה שנתן בלעם לבלק; אנחנו לא מצליחים לפגוע בהם כי ה' אוהב אותם, אבל אותו ה' שונא זימה והתבוללות. שלח את בנות מואב לפתות אותם ובכך נצליח, הם ייפגעו כי ה' יכעס עליהם. וזה מצליח להם: [ב] וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. נכשלו גם בזימה וגם בהתבוללות. גם התגובה של ה' הייתה כפי שצפה בלעם: [ג] וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף ה', בְּיִשְׂרָאֵל. והתוצאה הקשה מן הסתם הסבה לו הרבה נחת, מגפה פרצה בעם ומתו רבים: [ט] וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף.

העוצמה של עם ישראל

כאמור, פרשת השבוע שלנו, יותר מכל פרשה אחרת בתורה, מלמדת אותנו על מערכת היחסים שבין ישראל ובין אומות העולם. השאלה היא רק אם אנחנו מוכנים ללמוד. כבר הנביא מיכה, בהפטרת השבוע, קובל על כך שלא מסיקים את המסקנות הנכונות. ההפטרה פותחת בפסוק (מיכה ה): [ו] וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב, בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים, כְּטַל מֵאֵת ה', כִּרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב--אֲשֶׁר לֹא-יְקַוֶּה לְאִישׁ, וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם. היעוד הזה כבר מתחולל לעינינו, שיהודים בכל המדינות מצליחים מאוד ומעשירים את סביבתם. זו תוצאה מהעובדה ששוב אינם מצפים שהגויים ייטיבו עימם אלא פועלים בעצמם בכל מה שצריך. הפסוק השני בהפטרה מחזיר אותנו ישירות לפרשת השבוע: [ז] וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם, בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים, כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר, כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי-צֹאן--אֲשֶׁר אִם-עָבַר וְרָמַס וְטָרַף, וְאֵין מַצִּיל. גם בלעם מזהה בנו את תכונות האריה.

יהודי הוא בעל הבית על עצמו

בלעם מתנבא על תקופת הפריחה של עם ישראל במלכות דוד (פרק כג): [כד] הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד-יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם-חֲלָלִים יִשְׁתֶּה. אחר כך הוא מתייחס לתקופה בה עם ישראל בגלות (פרק כד): [ט] כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ; מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר. למרות שהוא במצב ירוד של כָּרַע שָׁכַב, עדיין הוא כַּאֲרִי וּכְלָבִיא. פירוש הדברים הוא, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', שזו תכונה פנימית של עם ישראל; שגם אם אומות העולם מקבלים שליטה זמנית על יהודים כי הקב"ה הוציא אותם לגלות, הרי זו שליטה בחיצוניות בלבד. כי בפנימיות הם נשארים כַּאֲרִי וּכְלָבִיא. וזה נכון כמובן רק כל זמן שיהודי מקפיד לשמור על זהותו. אם הוא מוותר עליה חלילה, אם אינו רואה עניין מיוחד, שוני בין יהודי לגוי, הרי שהוא נשלט לגמרי על-ידי הגוי, על-ידי התרבות הגויית.

הוויכוח הגדול

ומדוע זה קורה? זה מה ששואל הנביא בהפטרה. הוא מביא את הטענות שמעלה הקב"ה כביכול כלפינו (פרק ו): [א] שִׁמְעוּ-נָא, אֵת אֲשֶׁר-ה' אֹמֵר: קוּם רִיב אֶת-הֶהָרִים, וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ. ההרים והגבעות מזכירים לנו את דברי בלעם בפרשת השבוע (פרק כג): [ט] כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ: הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. צורים וגבעות הם כינויים לאבות ולאימהות שלנו, שהם השורשים הגשמיים והרוחניים שלנו, אליהם פונה ה' כביכול, מפי הנביא מיכה, שיעזרו לו לקרוא אותנו לסדר. ואם זה לא מספיק, אז יש עוד גורמים מוכיחים: [ב] שִׁמְעוּ הָרִים אֶת-רִיב ה', וְהָאֵתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ: כִּי רִיב לַה' עִם-עַמּוֹ, וְעִם-יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח. ומה הן הטענות? [ג] עַמִּי מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, וּמָה הֶלְאֵתִיךָ: עֲנֵה בִי. [ד] כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ; וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ, אֶת-מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם.

מה ה' מבקש

וזה לא יכול היה לקרות אלמלא אהבתי אתכם בלי שום תנאים. כי הרי לא הייתה שום סיבה גלויה לכך שאעשה את כל הנפלאות האלה עבורכם. ולא רק זאת: [ה] עַמִּי, זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה-עָנָה אֹתוֹ, בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר--מִן-הַשִּׁטִּים, עַד-הַגִּלְגָּל, לְמַעַן, דַּעַת צִדְקוֹת ה'. בלק ביקש מבלעם לקלל אתכם אבל זה לא הלך כי לא הרשיתי לו. שוב ושוב הוא אמר לבלק: כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר ה', אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה/אֲדַבֵּר. למרות זאת נכשלתם בעצתו בַּשִּׁטִּים, אבל אני המשכתי אתכם עַד-הַגִּלְגָּל ועד היום. וכל זה נובע מהאהבה העצמית שלי אליכם, אהבה שאין לה תנאים ואין לה גבולות. והדרישות שלי מכם אינן גבוהות: [ז] הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן?... [ח] הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹקֶיךָ. זה כל מה שהקב"ה מבקש, עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת.