כולם שמעו ודאי על המשט של אויבי ישראל שנכשל. אבל שמעתם על מטס שהצליח?
לפני 45 שנה 10 יהודים הגיעו לשדה תעופה בלנינגרד, ואני ביניהם, כדי לנסות ולהשתלט על מטוס סובייטי, לברוח לישראל ובכך לפרוץ את מסך הברזל.
אומנם, נעצרנו בשדה התעופה על-ידי הקג"ב, אך בכל זאת הצלחנו! יהדות ארצות-הברית ראתה בניסיון שלנו הוכחה לכך שעם ישראל חי וקיים אחרי שנות דיכוי בברית-המועצות. כך התחיל המאבק הבינלאומי שהביא לשחרורם של למעלה ממיליון יהודי בריה"מ. בסופו של הדבר גם התמוטטות המשטר הסובייטי נגרם בהרבה בזכות המאבק הבינלאומי למען זכויותיהם הלאומיות של היהודים ברוסיה.
אני וחבריי שילמנו את המחיר. אני נכלאתי בכלא סובייטי במשך קרוב ל-11 שנה - שנים של ייסורים, עונשים, רעב ורדיפות. כעת מדברים על שביתת רעב של אסיר מנהלי שבעקבותיה כל העולם (הנאור) נזעק מדאגה לגורלו, והוא אומנם שוחרר, ובנוסף יקבל טיפול רפואי מעולה ויזכה בקצבת פנסיה נדיבה. ואילו אני שבתתי רעב 56 יום בכלא הרוסי על כך שלא נתנו לי להשתמש בחומש. כשהגעתי ארצה, איש לא חשב לדאוג לי. כשפניתי פעם בבקשת עזרה, אמרו לי: "אבל אתה עשית את זה על דעת עצמך, לא מילאת פקודה!" כנראה היה עלי לחכות לפקודה של ראש הממשלה
גולדה מאיר לחטוף מטוס רוסי.
למה אפוא, במדינה שלי, איש אינו חושב שמגיע לאסירי ציון יחס מיוחד? טוב, נתנו לי סיכת "אסירי ציון". אבל אילו קיבלתי 11 שנות משכורת, כמו שמקבלים המחבלים על ישיבה בכלא ישראלי, היה מצבי כלל לא רע.
לדעת מדינת ישראל, לא מגיעה לי שום פנסיה של ממש. אומנם יש מה שקרוי "פנסיה לאסירי ציון". נשמע יפה, אבל למעשה, מדובר בקצבה חודשית מהביטוח לאומי של 5000 ש"ח, שממנה אמור זוג להתקיים "בכבוד". למה עלי להגיע לפת לחם כדי שמדינת ישראל תזכור שלחמתי למען חרות עם-ישראל?
עכשיו מתחילות חגיגות 25 שנה לגל העלייה האחרון מבריה"מ. מודים שגל עלייה זה קידם את מדינת ישראל בתחומים רבים. עלו למעלה מ-120 אלף מהנדסים, 50 אלף רופאים ועוד ועוד, כלומר, המאבק שלנו הביא גם צמיחה כלכלית.
אנו, אסירי ציון לשעבר, איננו רוצים להיות פרזיטים ובכיינים, וגם איננו מעוניינים להיות נזקקים של הביטוח הלאומי, אלא רוצים פנסיה של כבוד, כמו זו שמקבל אותו פקיד אנונימי במשרד החוץ שהכין תיקים על המאבק שלי. ואני מצפה מן הישראלים הוותיקים שיעשו משהו אמיתי לכבוד אסירי ציון, ולא איזה פסטיבל, שאחריו אין כלום.
תגידו, אבל יש לכם אדלשטיין, אלקין, ליברמן. אלא שמהם איננו מצפים עוד לכלום. הניסיון מוכיח, שברגע שמישהו ממוצא רוסי מגיע לגדולה והופך לשר, הוא משתדל לצחצח את המבטא שלו ולשכוח מהיכן הוא בא - ובזכות מי.
