גם בגיהינום אין זעם כמו זה של אישה שננטשה, אומר הפתגם. ואין זעם כמו של אמריקני יהודי שהבין כי אמריקה נטשה אותו.
למזלו של ד"ר מייקל אורן, הוא כבר אינו יהודי של פעם, וודאי אינו אותו יציר הגלות הפוחד מן הצל של עצמו פן ירגיז את הפריץ. הגם שאורן הוא בעיניים שלי שמאלני המתכחש לעובדות החיים, הרי שמול אמריקה, ובמיוחד מול
ברק אובמה, נשוא התקווה הגדולה של צדק, שוויון וחירות, אורן הוא ציוני קשוח וזועם.
על מה ולמה זועם אורן? על זה שרימו אותו שוב ושוב, על כך שאמונו בהגינות האמריקנית זכה לקיתונות של שפכים, על כך שפניו הולבנו ברבים, בכוונה, על-ידי אלה שאותם חשב כי הוא מבין היטב, על כך שהאנטישמיות, שהוא לתומו חשב ששייכת לנאצים ולחמאס, הוטחה בפניו על שום היותו יהודי ריבוני. אומנם את זעמו מביע אורן בעדינות מילולית, אבל אין בה כדי להסוות את עוצמת החרון.
כולם שוגים, אומר
מיכאל אורן, אבל יש מי ששוגה בכוונה ןבמזיד. ובפעם הזו, זה ממשל אובמה.
יותר פלשתיני מהפלשתינים
זדון ראשון הוא ביטול העיקרון של העדר בקע האור - אותו הסכם בלתי כתוב של עשרות בשנים שחילוקי דעות בין ישראל לארה"ב ילובנו באופן שצופה מן הצד לא ידע כי יש בקעים ביניהן. אובמה הכריז בגלוי כי יפתח בקע אור, טריז של אור מלובן, שכן כל עוד אין כזה, ישראל לא תעשה כרצונו.
זדון שני הוא ההפתעה. עשרות בשנים שהממשל האמריקני היה מעביר לישראל טיוטות של ניירות מדיניות, לעיון ולהערות, כדי למנוע הפתעה. כך גם נהגה ישראל. ואילו נשיא זה הפתיע את
ישראל שוב ושוב, ותמיד באותו כיוון: קבלת העמדה המוסלמית ונזיפה בישראל על כך שסירבה לקבל את העמדה המוסלמית כפתיח למשא-ומתן.
זדון שלישי הוא ביטול כלאחר יד של כל מה שהושג והוסכם עם ממשל קודם. הוסכם על דעת הנשיא והקונגרס האמריקניים כי הקו הירוק אינו בסיס למשא-ומתן, כיוון שהעובדות בשטח כבר אינן כפי שהיו ב-4 ביוני 1967. ממשל אובמה השליך את כל הסיכומים הללו לפח האשפה. על-פי מיכאל אורן, הממשל היה יותר פלשתיני מן הפלשתינים, ובכך הקשיח את עמדתם לאין שיעור.
עקרונית, השגריר לשעבר אורן, מינוי אישי של ראש הממשלה, הוא בדעה שאובמה צודק בשאלת שטחי ארץ-ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים. רק שלגישתו, כפיית עמדה זו על ישראל באלימות מילולית ומעשית היא הדבר שלא ייעשה, ובמיוחד בין ידידים.
כדי להבין עד כמה הולבנו פניו ברבים, מספר אורן כי לאחר העלבון הפומבי שחש לכאורה סגן הנשיא האמריקני
ג'ו ביידן כשהוכרז על תוכניות בנייה בירושלים שמעבר לקו הירוק בעת ביקורו, הוזמן השגריר לשיחת נזיפה אצל יהודון חצר בשם ג'ים שטיינברג. הלה עלב בו בשפת ביבים, בעוד שמיקרופונים מעבירים את כל השיחה לפקידי מחלקת המדינה שהריעו בעת שהשגריר סופג את העלבונות. במיוחד נהנה הפקיד לספר לאורן את תוכנן של גערות נוקבות שהטיחה במשך 45 דקות שרת המדינה דאז, המועמדת לנשיאות היום,
הילרי קלינטון, בראש ממשלת-ישראל.
כדי לסבר את האוזן עד כמה הזדון גדול, מספר אורן כי אובמה הפתיע את נתניהו במסיבת העיתונאים בחדר הסגלגל במאי 2011 עם הצהרת מדיניות עוינת, לאחר שתדרך את אורן שמדיניות זו לא תוצהר, דהיינו לא רק ששיקר לו, אלא גם הציב אותו מול נתניהו כשקרן.
וזהו רק חלק קטן ממסע ההכפשות, העלבונות, הסלידה, הסתרת המידע והצהרות שקריות וזדוניות שיצאו מן הממשל האמריקני נגד מדינת ישראל והעומד בראשה, שלא לדבר על התערבותו הגסה במערכת הבחירות בארץ.
אלא שגם הנשיא וגם מחלקת המדינה האמריקניים שכחו כי יהודוני החצר שלהם שונים בתכלית מן היהודים הריבוניים שלחמו במלחמות ישראל וניצחו, נגד כל הסיכויים והחישובים של מחלקת המדינה. נתניהו השיב לאובמה מנה אחת אפיים בסגנון של מרצה המסביר דברים לסטודנט דל-שכל, ומיכאל אורן ידע מה להשיב לאותו יהודון כדי להשתיקו. הם חשבו שביבי ואורן הם יודנראט כנועים, והיהודים ענו להם כמכבים.
ללמוד מפואד עג'מי
אך מה שמפריע לי בזעמו של מיכאל אורן, בסיפור הבגידה לכאורה של אמריקה באמונו, הוא ההפתעה שלו. הרי כל מי שקרא את דבריו של אובמה לג'פרי גולדברג, יודע מהי דעתו של אובמה על מדינת ישראל, שעליה חזר שוב ושוב, בניסוחים שונים, וגם יודע מהי דעתו של אובמה על האיסלאם. לכן מעולם לא הייתה כאן בגידה. הכל היה ידוע מראש. הקונספציה, זו שנטועה בראשם של השמאל הציוני מאז דוד בן-גוריון,
גולדה מאיר ו
יצחק רבין, ששרידותה של מדינת היהודים היא אינטרס אמריקני מובהק ששום שיקול זר אינה יכול להבקיע, שגויה לא פחות מן הקונספציה שהובילה להפתעת מלחמת יום-כיפור.
מה שעוד יותר מפריע לי בזעמו הצודק של מיכאל אורן הוא מדוע אינו תוהה כיצד הגיע הנשיא האמריקני העוין למסקנה שהוא יכול להתמיד במדיניות אנטישמית (אין מילה מתאימה יותר לתאר את יחסו של אובמה לישראל בכלל ולנתניהו בפרט). לי ברור כי אובמה הגיע למסקנה זו גם מתצפית על הישראלים עצמם ומן הגישה של חלק גדול מהם לארצם שלהם. הרי לא יעלה על הדעת שטקסס תוותר על בראונסוויל לטובת מקסיקו, כמו שלא יעלה על הדעת שפוליטיקאי אמריקני ישרוד הצהרה שכדאי וצריך למסור את וושינגטון המזרחית לפוטין למען השלום. לעומת זאת בישראל, מפי מיכאל אורן בעצמו, ניתן לשמוע ביקורת על בנייה יהודית בירושלים, ומפי שרת המשפטים לשעבר - לשמוע הצהרות כי האינטרס היהודי הוא להקים מדינת טרור ורצח על חורבות ליבה הגיאו-פוליטי.
על זעמו של אורן להיות מופנה אל עצמו, אל הקונספציה של חלוקת הארץ, אל הקונספציה שהאינטרס הישראלי-אמריקני יגבר תמיד על האנטישמיות המפעפעת בחוגים נרחבים של העילית האמריקנית, אל הקונספציה שהאינטרס היהודי-ישראלי יגבר על האינסטינקטים של יהודים השומרים בקנאות על סיר הבשר שלתוכו נולדו או היגרו, ונשמרים מכל משמר מפני האשמתם בנאמנות כפולה.
לזכותו של אורן ייאמר כי הוא עבר את המשוכה של נאמנות כפולה בוויתור על דרכונו האמריקני כשקיבל על עצמו להיות נציג רשמי של מדינת היהודים. לחובתו ייאמר כי המוכנות הפומבית לוותר על לב הארץ למען פיסת נייר שעליה יהיו חתומים רוצחים ושקרנים מועדים, היא העידוד הגדול ביותר שניתן לתת ל"אחים המוסלמים" ולמצדדיהם בממשל האמריקני.
שינוי תפיסה הוא אפשרי. דוגמה לכך היא פואד עג'מי, שיעי לבנוני יליד הכפר ארנון שלמרגלות הבופור, שנפטר לפני שנה. לעג'מי, שהיה פרופ' באוניברסיטת פרינסטון ובאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, היו כל הכלים להתייצב בראש מחנה האנטישמיות האקדמית בארה"ב, ליד אדוארד סעיד, ולזכות בכבוד ויקר מעמיתיו. זכור העימות האקדמי שבין עג'מי בן ה-33 לבין בן ניתאי, לימים
בנימין נתניהו, שבו מילא עג'מי את תפקיד הקטגור הערבי הזועם אל מול הישראלי המתגונן.
כמגן אינטלקטואלי של העניין הפלשתיני, הוזמן עג'מי לביירות של
יאסר ערפאת, יו"ר הארגון לשחרור פלשתין. אלא שבניגוד לעמיתיו של אז לאותה שנאה עיוורת לישראל, התנהג עג'מי כאקדמאי, למד את הנושא ואף ביקר בישראל. עם הזמן הגיע למסקנה כי ישראל אינה בת חלוף, וכי הציונות ומדינת ישראל הם עובדה שאין ברירה אלא לחיות איתה. בסופו של תהליך האשים עג'מי את עמיתיו בבגידה בעיקרון החשוב ביותר באקדמיה של היצמדות לעובדות, ובטיפוח האשליה כי ישראל, וההיסטוריה שבכוחה היא מתקיימת, ניתנת למחיקה. פואד עג'מי חזר על הביטויים "פסק-דין ההיסטוריה" ו"עובדות קשיחות", וגער במנהיגות האינטלקטואלית של הערבים והמוסלמים על כך שאין זה אנושי שלא לספר לפליטים הפלשתינים שפסקי הדין של ההיסטוריה לעולם אינם הפיכים. "מאז שנטשו ב-1948, מעולם לא קיבלו הפליטים את מתנת האמת ההיסטורית. הציונות בנתה עולם חדש מערבית לירדן, אך הלאומנות הפלשתינית חושבת שכולו יכול להתמוסס...ערפאת היה לרוכל הרעיון שפסק הדין של ההיסטוריה יכול להתהפך, וכי 'זכות השיבה' יכולה להתממש". שלילת ישראל היא אם כן בורות מרצון או שקר גס. "הערבים יכולים ללמוד מישראל, אך במקום זאת הם נרתעים בבהלה", סיכם. ראוי לשים לב לעובדה שעג'מי לא חילק את הגדה המערבית לחלק ה"לגיטימי" ו"בלתי לגיטימי" של ישראל. הוא חייב פשרה, אבל רק עם מי שקיבל על עצמו את רעיון הפשרה בכל לב, וּויתר על רעיון מחיקת ההיסטוריה. בזה פואד עג'מי עולה על מיכאל אורן.
האם די בעלבון ובזעם של אורן כדי לשנות יסודית את תפיסתו? מסופקני. קשה מאוד לחזור בתשובה, כל עוד התקשורת, האקדמיה והמשפט בישראל משמשים אף הם כעושי דברם של "האחים המוסלמים", ונוכח המחיר הציבורי הנגבה מכל החוזרים בתשובה מן האשליה השמאלנית. נמתין לספר הבא שאותו יכתוב בתום ארבע שנים של חברות בקואליציה שנואת נפשה של ה"עילית".
