בחודש אב ימלאו עשר שנים לעקירת גוש-קטיף. ימים קשים עברו עלי אז, אפילו חליתי זמן רב ולא היה לכך הסבר. ומה אני, לעומת אותם תושבים שראו את ביתם הופך לעיי חורבות, בית הכנסת שבו התפללו, איננו, החממות נטושות, המקום שבו גידלו את ילדיהם ובו גרו כבר דור שני ושלישי, מופקר ושומם כולו, הרי זו שרטת בלב ובנשמה, לכל החיים, פצע מדמם שבחיים הקצרים שלנו, מתקשה להירפא. ואני זוכרת את אותם ימים שהיו ניסיונות נואשים לשנות את רוע הגזירה.
כולם נשאו עיניים אל משאל עם, אולי יסרב העם לאותו שגעון שהתפרץ פתאום מפי שרון, לאחר שכבר הכריז "דין נצרים כדין תל אביב". אבל ב-28 במרס 2005 דחתה הכנסת את משאל העם, למחרת, אושר תקציב המדינה, יומיים לפני המועד האחרון על-פי החוק. כמה תלות הייתה אז בכול אצבע של חבר כנסת, כמה בקשות ותחנונים היו לקבל עוד אצבע, אוהדת.
ב-2003 הסתיימו הבחירות בניצחון לימין. מצנע הובס ע"י שרון, וזה התמזג עם ישראל בעלייה והם מנו יחד ארבעים מנדטים. לאיחוד הלאומי היו שבעה, ל-
ש"ס אחד עשר ול
יהדות התורה חמישה.אלא שבפועל הוקמה ממשלת ימין- שינוי במקום ימין- חרדים. ממשלה בלי חרדים וכעבור שנה וחצי נזרקה האיחוד הלאומי, אחריה המפדל ולאחר מכן גם שינוי. לגירוש קמה ממשלה של ליכוד-עבודה-יהדות התורה.
התמיכה הציבורית בהינתקות של שרון הייתה אז בשיאה, גם רוב היה לה בכנסת. ב-16 בפברואר 2005 אושר החוק ליישום ההינתקות, אותו כינוי 'חוק פינוי-פיצוי' וארבעה ימים אחר כך חתם ראש הממשלה על צווי הפינוי ל-25 ישובים, 21 ברצועת עזה ועוד ארבעה בצפון השומרון. במועצת יש"ע עדיין קיוו שהכל דיבורים ואפשר עוד לשנות.
הם שמו יהבם על העברת חוק משאל העם, ועל אי-העברת תקציב המדינה. אם עד 31 במרץ לא הייתה מצליחה הממשלה להעביר את התקציב, הרי שהכנסת הייתה מתפזרת והיו הולכים
לבחירות חדשות. באותם ימים, זה לא היה מופרך כלל וכלל.
בהינתקות הייתה תמיכה רבתי, שחצתה מחנות, אבל בתקציב המדינה תמכו 66 חכי"ם, בהם 13 'מורדי הליכוד' שאיימו להצביע נגד התקציב, אם שרון לא יסכים למשאל עם. אבל שרון האמין שאיומים לחוד ומעשים לחוד. המורדים לא רצו בהינתקות, אבל גם לא בבחירות חדשות, שעלולות להשאיר אותם מחוץ לכנסת, האיום אם כן לא היה בו ממש.
התגייסות התקשורת, מערכת המשפט והשלטון, הייתה כאל מלחמה של חיים ומוות. הם הלכו צעד צעד, בשיתוף פעולה הדוק, משתמשים בכול הכלים שברשותם. שלב ראשוני היה לזרוע דה-מורליזציה בקרב מתיישבי גוש-קטיף, והקביעה בתודעה שאין מה לעשות עוד, כי הפור נפל. ראש מנהלת ההינתקות היה
יונתן בשיא, שאת דבריו דאגו לשדר מספר פעמים ביום, הוא הודיע כי למחצית המשפחות כבר יש מגורים חילופיים, כאשר רק 63 מתוך 1,600 המשפחות ניהלו אז מגעים.
ידיעות אחרונות פרסם תחת הכותרת 'חשיפה' את 'יחידות הדיור המפוארות' שהמדינה הכינה עבור התושבים, ועוד סופר על ההכנות והאימונים לקראת הפינוי. שלב שני במערכה, היה מסע נוראי נגד מתנגדי ההינתקות, שהוצגו כציבור מסוכן, נפשע, המאיים על שלמות המדינה והדמוקרטיה. ראש השב"כ אז
אבי דיכטר הזהיר את תושבי המדינה ממתנגדי ההינתקות, האשים את אלה בהמרדה, באלימות, בהסתה פרועה.
העיתונים חגגו בתיאורים של 'מה עשוי לקרות' מ'המתפרעים האלימים', הם יציתו את הר-הבית, הם ישליכו מגגות הבתים חומצה על החיילים, הם מתכוונים להשתלט על כל משרדי הממשלה, תחנות הרדיו, 'לסגור את המדינה כשיציבו מכוניות בכבישים וילכו', ישבשו את הרמזורים, נערכו סקרים אם תושבי המדינה מאמינים שחיי ראש הממשלה בסכנה? ו-65% היו בטוחים שעומדים להתנקש בחיי שרון. החל מסע שיסוי נגד חובשי כיפות, הם עוכבו במקומות שונים בארץ בטענה שהם בדרכם לחסום כבישים, בתי הכלא ש'הוכנו למענם' נראו בתקשורת, היועץ המשפטי
מני מזוז, הודיע כי העונש על חוסמי כבישים עשוי להגיע ל-20 שנות מאסר, שרת המשפטים
ציפי לבני שקודם הבטיחה שההינתקות תצא לדרך רק עם קבלת 17 סעיפים, אותם הגדירה כמחויבי המציאות, הודיעה פתאום כי החוק למניעת הסתה יעבור שינוי באופן שיאפשר להגיש כתב אישום נגד מסיתים "גם אם לא הוכח שדבריהם אכן הובילו לאלימות".
מהלך עיקרי היה באיומיו של שרון להקדים את הבחירות ואלה שיפילו את הממשלה,אמר, יראו את הכנסת מכאן והלאה רק בתצלום. סקרים ש'ערכו' אנשי החווה הראו כי אם שרון יקים ממשלה חדש בראשותו, היא תזכה בלמעלה מארבעים מנדטים. ובכל זאת
עוזי לנדאו מנהיג המורדים הודיע כי הוא וחבריו לא יתנו לתקציב לעבור.
אלא שהמורדים נפלו בפח. ערב כינוס ועדת הכספים הסכימו לא לשבור לגמרי את הכלים ולהעביר את התקציב בוועדה ואז להעלות אותו שוב במליאה. זה היה צעד קריטי ובמו ידיהם סללו את הדרך לאישור התקציב במליאה, ובעצם להינתקות עצמה. במקום להצביע בוועדת הכספים נגד התקציב, להביא להפלת הממשלה, הם 'הלכו לקראת שרון' ובעצם הצביעו בעד ההינתקות.
שרון סגר את 'העסק' מכל הקצוות. הוא ידע שכמעט כל אחד עומד למכירה, נשאר רק המחיר. ועם טומי לפיד עדיין דרש טובין עבור ההצבעה על התקציב, כמו הקמת ממשלה חילונית בלי חרדים, העברת ברית הזוגיות, אי-העברת כספים לחרדים, איימה עליו התקשורת. מעריב כתב בכותרת ראשית:'האחריות על ביטול תוכנית ההינתקות תהיה על ראשך', וידיעות כתב "אין עוד מפלגת שינוי, אם לא תצביע בעד ההינתקות' ושרון בא עם התשלום של 700 מיליון וסגר עסקה ובלד קיבלה 20 מיליון שקל, כדי שלא תצביע נגד התקציב.
אנשי מועצת יש"ע פרסמו חודשים את הסיסמה 'תנו לעם להחליט', בעד משאל עם, הפגנות היו מול הכנסת, ביקורי בית של מתיישבי גוש-קטיף, אוהלים בירושלים הקרה של חודש ינואר, על הילדים והתינוקות, כחודש ימים ישבו שם, שילוב ידיים מגוש-קטיף ועד לכותל, המוני אדם יצאו לרחובות, התארגנויות שונות, אני ועוד קבוצת נשים הקמנו את 'קולה של אמא, נשים שפנו לחיילי צה"ל לבל יבצעו את הפשע הזה, זה איננו תפקידו של צבא הגנה לישראל, שיביאו מגרשים מארצות אחרות, אמרנו לחיילים, בתחנות הרכבת, בתחנות האוטובוסים, הלכנו לשוחח עמם, עשינו כנס גדול בתל אביב במקום טביעתה של האוניה 'אלטלנה', כמובן שלא הייתה על כך מילה בתקשורת ועל פעילות הנשים שהצטרפו מכל קצות הארץ. ואז הגיע הרגע הגורלי.
למועצת יש"ע היו ביד 39 תומכים בטוחים - 27 מתוך 40 חברי הליכוד, שישה מהמפדל ושישה מהאיחוד הלאומי ועוד 11 לא בטוחים של ש"ס. הרב עובדיה התחייב שאם יהיו ביד 50 הוא ישלים ל-61. כלומר היו חסרים 11 ל-39 שהיו למועצת יש"ע. חמישה תוכננו להיות נציגי יהדות התורה, ואת השישה הנותרים ביקשו ראשי יש"ע לגייס מתוך הליכוד. אלה שסומנו ככאלה שכדאי ללחוץ עליהם היו:
גילה גמליאל,
מרינה סולודקין, רוני בר-און,
זאב בוים, רוחמה אברהם,
אלי אפללו.
כשמשאל העם עלה להצבעה בוועדת החוקה, הורה הרב אלישיב להצביע בעד, אבל במליאה ברגע שהחלה ההצבעה, הורה הרב אלישיב את חברי מפלגתו להתנגד למשאל העם. מועצת יש"ע עבדה על מהלך זה של משאל עם חודשים ארוכים, ללא לאות. ברגע אחד גללה יהדות התורה את הגולל על התקווה, על הכיסופים החבויים שעוד פיעמו בלבבות.
כמובן ששרון עוד עשה מהלכים שלא יעשו כאשר פיטר באישון ליל את שני השרים:
אביגדור ליברמן ובני אלון, כדי ליצור חוב מלאכותי. מתי קרה ששרים פוטרו סתם כך, בלא שחטאו, בלא שסרחו, רק לפי גחמה של ראש ממשלה?
מכל מקום משאל עם אולי היה יכול לעצור את ההינתקות בכלים פוליטיים. ב-28 במרס 2005 דחתה הכנסת את חוק משאל העם, למחרת אישרה את התקציב וזהו, לא היה עוד דבר שיעצור בעד דחפורי העקירה.
וכפי שכידוע לכל דבר יש מחיר, כך היה גם ליהדות התורה. למחרת ההצבעה, קיבלו שני סגני שרים, משרד הרווחה ו
משרד התחבורה, גם ששת חברי הליכוד נקנו, גברת גמליאל מונתה לסגנית שר החקלאות, ורוני בר-און שר קליטה, רוחמה אברהם סגנית שר הפנים, זאב בוים שר במשרד הביטחון, אלי אפללו סגן שר התמ"ת,מרינה סולודקין סגנית שרת הקליטה. הם בחרו בשררה לשעה, חבל שאי-אפשר לכתוב על זאב בוים שכבר שוכן עפר, כי נהג אחרת.
לעולם אי-אפשר יהיה למחות את החרפה שהייתה כאן באותם ימים. אולי יוסף בן מתתיהו חדש יעלה זאת על הכתב בעוד כך וכך שנים, ויעלה שאלה ללא מענה, איך נתנו לזה להתרחש? השתיקה הכללית שאיתרגה את השחיתות הממלכתית, אפוא היו שופטי בג"ץ, היועץ המשפטי,
מבקר המדינה שרת משפטים? כל אלה שתפקידם, להגן ולשמור? האם הם חיים עם עצמם בטוב, כמו לא היו מושחתים למעלה מאחרוני הפושעים?
