כמעט עשור לטראומה הלאומית

חודשי קיץ תשס"ה 2005 טילטלו את המדינה כולה עוד בטרם הגיע היום המר והנמהר: חורבן גוש-קטיף.

הארץ געשה. הפגנות, תחינות, תפילות, זעקות אזהרה של ציבור אידאולוגי נאמן לחוקי המדינה ומשוסע בגלי שנאה בלתי נתפסים. מתנחלים מנסים לשכנע ככל יכולתם ולשכנע את מי שמוכן ולו רק להקשיב - לבל תבוצע הגזירה. "החלטת ממשלת שרון היא רעיון עיוועים על ההשלכות המסוכנות שטומן המעשה בחובו" - זועקות הכותרות. אך לשווא. העם מפולג. שונאי מתנחלים באופן בלתי אנושי דורשים שתבוצע הגזירה, וציבור שלם מוכתם כמי שתוקע את "השלום". בדיעבד כולנו יודעים עד כמה רחוקה האשמה הזאת מהאמת ההיסטורית.

"באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" מנסים בכל כוחם לשכנע את אטומי האוזניים. אוכלוסייה נפלאה חדורת אמונה, קרועה בין התקווה התמימה שהקטסטרופה לא תתממש לבין נאמנותה לחוקי מדינת ישראל וחובתה להיענות להחלטות הממשלה. אלוהים... שרק יתרחש הנס !
והנס לא התרחש.

חקירות סמויות

קולו הרועם והנחוש של רה"מ הגנרל אריאל שרון אינו מותיר ספקות: ההכרעה סופית. מתנגדיה סופקים כפיים שהרי לא יעלה על הדעת להרוס ישובים פורחים ולהגלות את תושביהם. וכל זאת בשביל מה ?! שום תשובה מהדרגים הגבוהים אינה מעוגנת בהגיון לאומי כלשהו. "הממשלה החליטה" ודי בכך.

ח"כ צבי הנדל מנסה להבין את מניעיו של שרון ומשמיע את השגותיו: "כגודל החקירות כך גודל העקירות" - והמשמעות ברורה: חקירות סמויות וגלויות מתנהלות על מעורבות שרון ובניו בתוכניות ובמעשים שעדיין לא נודעו בציבור.

המתיישבים שהגיעו במצווה ממשלתית להתיישב ולהפריח את השממה ביהודה שומרון וחבל עזה, נדרשים במצווה ממשלתית חדשה להתפרק מחלום ההתיישבות ולסיים בכך את תפקידם. מי היה מאמין?! והיום הנורא הגיע. תשעה באב. יום חורבן בית המקדש נקבע ליום בו ייחרב גוש-קטיף. מי היהודי החילוני חסר תבונת הלב שהחליט על התאריך הזה כמועד לגירוש?! תשעה באב - חורבן הבית בהתגלמותו! כשהתברר מועד התאריך המיועד: תשעה באב, הוחלט לדחותו ולממשו למחרת.

רוע הגזירה

קיץ תשס"ה. אזרחים רבים שהזדהו עם אחיהם המתנחלים תמימי הלב, חדורי האמונה שהארץ המובטחת ניתנה לאברהם אבינו ולזרעו, נהרו לעבר גוש-קטיף מכל קצווי הארץ. נחילי משפחות, גברים, נשים, ילדים, בהם פעוטות בעגלות התקדמו לעבר אחיהם המתנחלים בתקווה שהלחץ הציבורי יביא לביטול רוע הגזירה.

תפילות של בכי תמרורים. זעקות שבר לשמיים. וכלא מאמינים לנוכח המציאות - הדבר הנורא מכל מתרחש. אלוהים לא שעה לתפילות ולבכי.

אירועים קשים בעולם נחרתים בזכרון הקולקטיבי. אותן שאלות חוזרות ונשאלות, כמו: "איפה הייתם כאשר התרחשו אירועים שנצרבו בזכרון"? מבחינתי מתבקשת גם השאלה: איפה הייתם ביום ההוא למחרת תשעה באב תשס"ה?

סרט בלהות

האם טחו עיניכם מראות את אותם טורים טורים של לובשי מדים כהים שעל דש בגדם דגל ישראל והם אטומי מבט ומפחידים בשתיקתם, בעודם ממלאים את הפקודה הנוראה שהוטלה עליהם: להוציא מתיישבים מבתיהם "בנחישות וברגישות" ולהעלותם בכפייה על אוטובוסים ליעדים בלתי ידועים.

ה פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. ו אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם. תהילים קט"ו.

ובכן, אני ובני משפחתי זוכרים בדיוק היכן היינו, איך הגבנו ומה עבר עלי באופן אישי בעודי צופה בטלוויזיה במראות המזוויעים, פורצת בבכי כלא מאמינה לנוכח התמונות והקולות.
הטלוויזיה משדרת לכל העולם תמונות שנראות כלקוחות מסרט בלהות. ותמונה אחת בלתי נשכחת יוצאת דופן בתוך הכאוס: חיילת מחיל ביצוע החורבן מוכת הלם מהיותה חלק מהמשימה, ממררת בבכי היסטרי בעודה נמלטת לפינה כלשהי לבל יראוה, ואחריה חייל מנסה לשווא להרגיעה והיא רועדת וגועה בבכי תמרורים ואינה נרגעת. התמונה הזאת נצרבה בזכרוני ואינה מרפה. מה עבר על החיילות הצעירות שנאלצו למלא את הפקודה הבלתי אנושית הזאת, ומה היו ההשלכות העתידיות על נפשן הצעירה ? והחיילים, האם המעשה בו השתתפו חלף כך סתם ולא הותיר משקעים בנפשותיהם? ואחר כך תמונות פרשיי כוחות הביטחון בעמונה שהסתערו על הנערים חובשי הכיפות ועל הנערות התמימות וגרמו להם נכויות ברמות שונות.

מישהו יודע? מישהו זוכר?

את העובדה המרה הזאת הצליחו להסתיר בעיתונות המגמתית ורק מי שהיה קרוב ומודע להתרחשויות יודע את האמת על תוצאותיה האיומות. מפה לאוזן נודע שרחבת הדשא ליד תחנת הרכבת מול אולמי השמחות "רסיטל" בתל אביב, התמלאה בפליטיי הגירוש. נסענו לשם להיווכח במו עינינו ולראות במה אנו יכולים לסייע. הגענו, והמראה היה נורא ואיום. במזג אויר חם ומהביל עם אחוזי לחות גבוהים כמו בכל קיץ במישור החוף, הוקמו אוהלים בחופזה מסדינים ומחפצים שבנמצא בערבוביה של התמקמות חפוזה. מחנה פליטים בהתגלמותו באמצע תל אביב. בצפיפות איומה ישבו אנשים מבוגרים הלומי האסון, בוהים ומנפנפים בקרעי קרטונים כדי להשיב רוח לאפם, ובעיניהם יאוש נורא. על העצים תלויות מודעות מפיסות נייר כתובות בכתב יד של אזרחים טובים בעלי לב חם המזמינים את הפליטים לביתם למקלחת ולארוחה. רק לצלצל לטלפונים ולתאם.

דיירים מהרחובות הסמוכים מביאים שתיה קרה, פירות, עוגות וארוחות קלות. מראות קשים. איך יעברו את הלילה? ומה יהיה עליהם למחרת? ואין שירותים ואין ברזים ואין כלום.

כך תוכנן ביצוע "הפינוי" ?!

לא אשכח את אלה שהבטיחו מה שהבטיחו וקיימו משהו אחר לגמרי. ביקשו את אמון הבוחר ורימו.

"מה שרואים מכאן לא רואים משם" ו"דין נצרים כדין תל אביב".

האמנם?!

מי הפסיד ומי הרוויח מכל זה? האזרחים או הנבחרים? - המסקנה היא שכולנו הפסדנו. הפצע אינו מגליד בלב האומה וציבור שלם נושא צלקות בנפשו ובגופו כאלה שפסיכולוגים מכנים אותם: פוסט טראומה. קשה לשכוח ועוד יותר קשה לסלוח.

תוצאה אומללה

ובשולי הזכרונות הקשורים להינתקות: מתוקף ניבצרותו של אריאל שרון אחרי ששקע בתרדמת ממנה לא התעורר עד יום מותו, נכנס אהוד אולמרט לנעליו ולתפקיד רה"מ. מיד קם והכריז בביטחון על תוכנית האסטרטגיה שלו: נצחון המלחמה הבאה (מלחמת לבנון השנייה) תאפשר לו להמשיך את ההינתקות! למרבית האירוניה התוצאה האומללה של מלחמת לבנון השנייה חרצה את לשונה מול פרצופו והוכיחה שאין תוקף מעשי לפנטזיות פוליטיות הנשענות על הרס וחורבן תוך התעלמות מהמחיר הנורא ואפילו מבלי לשקול אפשרות אחרת.
וכל מלה נוספת מיותרת.

- גוש-קטיף ביופיו ובחורבנו -

תפילה

1)

שְׁמַע אֲדֹ-נָי / אליעז כהן
שְׁמַע אֲדֹ-נָי, יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ יִשְׂרָאֵל אֶחָד

וְאָהַבְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ
בְּכָל לְבָבְךָ
וּבְכָל נַפְשְׁךָ
וּבְכָל מְאֹדֶךָ
וְהָיוּ הַבָּנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נֶהֱרָגִים עָלֶיךָ כָּל הַיּוֹם
עַל לְבָבְךָ
וְשִׁנַּנְתָּם בִּרְקִיעֶיךָ
וְדִבַּרְתָּ בָּם:
בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ
וּבְלֶכְתְּךָ בַּדֶּרֶךְ
וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ
וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל
יָדֶךָ (סְפָרוֹת כְּחֻלּוֹת זַרְחָנִיּוֹת) וְהָיוּ לְטֹטָפוֹת בֵּין
עֵינֶיךָ (כְּמוֹ פְּגִיעַת הַצַּלָּפִים)
וּכְתַבְתָּם (בְּדָם) עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ
וּבִשְׁעָרֶיךָ

ותקווה

2)

מַשֶּׁהוּ עוֹד יָקוּם / אליעז כהן

מַשֶּׁהוּ עוֹד יָקוּם מִתּוֹךְ כָּל הַדָּם הַזֶּה
אֲנִי יוֹדֵעַ
לֹא עוֹד יֶהֱמֶה הַתַּנִּין הַגָּדוֹל צִוְחָתוֹ
כְּשֶׁעוֹף בָּרְקִיעִים יָשׁוּב לְשׁוֹרֵר

מַשֶּׁהוּ עוֹד יָקוּם מִתּוֹךְ כָּל הַדָּם הַזֶּה
וּמִי שֶׁשָּׁתָה דָּם לְשִּׁכָּרוֹן - וְנָמַסּוּ הָרִים
מִדָּמוֹ

מַשֶּׁהוּ עוֹד יָקוּם מִתּוֹךְ כָּל הַדָּם הַזֶּה
אוּלַי שִׁירִים, אֲנִי אוֹמֵר, מְנֻקָּבִים
אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי

(זֶה חֲתַן הַדָּמִים שֶׁנִּכְנַס לִי בִּפְנִים)

מַשֶּׁהוּ עוֹד יָקוּם מִתּוֹךְ כָּל הַדָּם הַזֶּה
אֲנִי רוֹאֶה
כְּסוּת אַרְגָּמָן שֶׁלַּמָּשִׁיחַ עוֹלָה

מַשֶּׁהוּ עוֹד יָקוּם מִתּוֹךְ כָּל הַדָּם הַזֶּה
פִּתְאוֹם, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, עַם
וְיַתְחִיל לָלֶכֶת

מַשֶּׁהוּ עוֹד יָקוּם מִתּוֹךְ כָּל הַדָּם הַזֶּה
(וּכְדִבְרֵי הַנָּבִיא - בְּדָמַיִךְ חֲיִּי)
בֵּינְתַיִם
פַּחַד בְּכוֹרוֹת לוֹטֵף אוֹתִי בְּכָל לַיְלָה
בַּחֲצוֹת

אליעז כהן, יליד 1972, גדל באלקנה שבשומרון וכיום תושב כפר עציון. מעורכי "משיב הרוח" - כתב עת לשירה יהודית ישראלית. זכה בפרס היצירה הספרותית על שם לוי אשכול לשנת תשס"ו, שירים על מציאות מרוסקת של ליבת הזמן הבוער, מאורעות תשס"א - תשס"ד.