שורת מכתבים שנקראים או מועלים אל תשומת הלב הראויה לאחר שנים מתוך תחושה של געגוע ולאחר אובדן, מנערת את האיש שהגיע לגיל בו נפטר אביו מן העולם לשוב לאחור ולהחיות את דמותו ואת שנות היותו עמו. אותו ואת המקומות שהיו, אותו ואת האנשים שהיו סביבו, ואת הדברים שאמר במו פיו או רשם אותם במכתביו. שייקה הוא שמו של האיש והבן הזה, שהנה הוא מוצא עצמו אדם מבוגר יחסית, כאשר דמויות ילדותו עולות בזיכרונו וריחותיה של ארץ שכמו הייתה אדמה אחרת עולים באפו.בילדותו היה ילד ובנערותו היה נער, אבל עכשיו הוא יכול להביט לאחור ולהבין דברים שלא נכנסו אז לתודעתו.
אך גיבור אותן שנים ומקומות וריחות לא היה אלא אביו, כאמור, ישראל שמו וכמה סמלי זה יכול להיות, שהיה איש פשוט אך שמא זכאי דווקא בשל כך להיקרא מלח הארץ, בשל אהבתו והוויתו בה.איש שבחצרו גדלו עצי פרי למיניהם, וחלקת דשא ששתל ריפדה את חזית ביתו הצנוע.מי שבסוף עמל יומו היה נוהג לשכב שם פרקדן, לפרוש ידיו לצדדים, לשקוע בתנומה נעימהעם ריח ירוק ורק קריאות אשתו היו מכניסות אותו הביתה. בית חם שהיה עבור הילד שייקה בנו כעיר מפלט.
"במרכז החצר המלבנית ששטחה כדונם וחצי, בדיוק בתווך בין שתי חצרות השכנים וקרוב יותר לחזית הרחוב, נטעו ישראל ויונה לוריא את ביתם הרבוע, מקורה בגג משופע רעפים אדומות. משער החצר נמתחה מדרכת אבן שהובילה אל דלת הבית, לצידה נטע האב שיחי פיג'ורה ופיטנגו. גם עץ שסק שנטע עלה יפה ופירותיו חזרו והטיבו בעונתם עם יושבי הבית ועם עטלפים שזללו מהם ברעבתנות והכתימו את קירות הבית בהפרשותיהם." (עמוד 36)
אכן תיאור נוסטלגי של חיים ומראות שהמבוגרים מבין הקוראים הכירו, אף נהנו מהם ובוודאי זוכרים אותם. וזוכרים את הפשטות הכללית, את התקוות הגדולות, את החצרות שנשפכות אל הרחוב, את הדלתות הפתוחות, את עצי השסק שנשתלו כמעט בכל חצר ואת ריח הגויאבה בעונתה.
זה היה עולמם של מי שקמו והקדימו לבוא אל הארץ הקטנה שנלחמה על חייה, וזה היה העולם שכאילו נפתח בפני אנשים שחייהם ניצלו ומצאו ארץ, והנה היא ארצם שלהם. אנשים שחשו כי זכו בחיים מחדש, על-אף שבמנוסתם נוצרה פזורה נוספת על זו שכבר הייתה קיימת. פזורה של הימלטות מן הרוע וחיפוש אחר מקום שאפשר להוסיף ולחיות בו, אבל גם כל מקום שהיה נכון לאפשר להם לקנן. ומעבר לכל אלה, הנה חשו בני משפחת לוריא כי זכו יותר מכל אדם אחר מעצם היותם במקום הזה, שכאילו נולדו בו.
והיות והאב ישראל קם והקדים והעז ובא, הניח הכול מאחוריו והצטרף מיד לשורות ההגנה ונטל חלק בפעולותיה, תמַה בנו על כך והדבר רק הגביר את סקרנותו, הִרבָה והעצים את השאלות בתוכו: "מהו הכוח שדחף בנעוריו את אביו ישראל לוריא לקום ולצאת מבית הוריו בקרטינגה, להיפרד מבני משפחתו, להפליג לארץ רחוקה, להקים בית בכפר סבא? איך ולמה נפרדה יונה (האם -י.כ.א) מחבריה וחברותיה, מרוחמה אחותה האהובה, מעוד אחים ואחיות, מאחיינים, מדודים ומעוד רבים שמנתה משפחתה הענפה?" (עמוד 9)
כל ספר יש לו דחף משלו להיכתב ואמתלה משלו לרקימת הסיפור שבו, והמכתבים הם אמתלה נאה דיה כדי לשוב אל אותם יישובים מלפני קום המדינה ותחילתה, במקרה הזה כפר סבא הקטנה והכפרית של אז. אליה ואל מקומות אחרים,ואל אנשים שחיו אז, וציירו את הנוף האנושי שמילא את חלל אותם בתים צנועים ישנים, או בתי העץ והצריפים, והשבילים שהובילו אליהם והיו מוצפים לא פעם בריחות העצים סביב ואל תוך הבית פנימה.
אולם גם לאותם אנשים קדם דור שלא הגיע את המקום הזה, שלא זכה: דור ההורים ודור הסבים, שמאוחר יותר מתגלים שרידים מהם החיים באנגליה או באמריקה, לא פחות מאשר הדודה או הסבתא, או בדרום אפריקה, לא פחות מאשר הדוד, אחיו של האב שעד יום אחרון, מכל סיבה שבעולם לא שב לראותו. כי אף אחד משניהם לא עשה את הדרךאל השני, והם הסתפקו בחליפת מכתבים מזה אל זה עד שלפתע הסתיימו החיים, אולי תוך כדי המחשבה שיום אחד ייפגשו. ימים היו אלה של התכתבות, הטלפון היה מכשיר נדיר, אבל עט ונייר היו בשימוש של יודעי כתוב והותירו בזכות כך את עדויותיהם מאותם ימים אחריהם.
עם השנים השתנה כמובן הנוף. "כל עוד עמד הבית על תילו ובטרם נמכר ליזמים שעלו על החצר והקימו תחתיו בניין גבוה, חזר ובא (שייקה, הבן-י.כ.א) להשקות בה עצים שנאחזו, לשבת תחת עץ האזדרכת." (עמוד 41) - זה הי כמובן עץ ששתל האבישראל בעתו, ואלו הוא שב היה אליו מתוך חבירה לריח, לזיכרון, לגעגוע, לילדותו כולה. ובהמשך: "עדה, (הרעיה -י.כ.א) שנפשה נקשרה באנשים, תלתה באותה חצר את נטייתו של שייקה לחבור ולהתגעגע למקומות."
אם כך אדם רגיש הוא גיבורנו, יש בו כמיהה, והמכתבים שנקראים בהיותוכבר איש מבוגריחסית מהווים מרכז כובד בספר, לעתים מאטים את הקריאה, אך אליהנותנים את התנע לעוררות מוגברת, מציקה, דורשת.לפי כך מחליט שייקה, שאכן מתעורר אצלוהצורך לדעת, לצאת למסע שיביא את הלא נודע אל מודעותו, כמו אל מודעותם של רעייתו התומכת וילדיו: הוא מודיע להם יום בהיר אחד כי הם נוסעים לליטא, כדי למצוא שם את השורשים שאולי עודם נטועים באדמה ההיא.
המסע לליטא, או ליטא גופה הוא חלק בפני עצמו בספר, וממנה הם יוצאים אל הכפר שבו התחילה ההיסטוריה האפשרית שלו שנעשתה גם שלהם, הוא הכפר ליפלבקה.המקום מובא בתיאור מדוקדק להפליא וכמוהו כציור של המקום שמציירת המחברת במכחולה, ואולי נכון לומר שמעתיקה לנו ממצלמתה, אם מזו שבידיה ואם מזו הנטועה באיזו דרך במוחה.
כאן המקום לומר שכוח התיאור של המחברת מאפשר ראייה בהירה, סגנונה מאפשר זרימה, יכולת הביטוי שלה נותנת נועם של קריאה בשפה צחה. כל זאת באשר לפרוזה של הספר עליה אחראית המחברת. כי המכתבים הלא מעטים המצויים בו מובאים בלשון כותביהם, בשפה הפשוטה והיומית שהייתה בפיהם - אולם כפי שאכן נכון להם להיות.
וכך הם עושים דרכם כמו במנהרה אל עברם, כאותה חפרפרת במחילתה: "מחסום ותחנת רכבת כפרית חצצו לבסוף בינם ובין בתיה הראשונים של ליפלבקה, שנגלו לעיניהם סמוך לקו האופק, ושייקה מלמל בלחש כלא מאמין: 'תראו איפה התחלתי.'" (עמוד 129)
"הדרך שנדמתה ארוכה רק בשל העניין הסוחף שגילו הנוסעים (הוא, רעייתו וילדיהם ברכב פרטי -י.כ.א), העמיקה אל מה שנראה כטבורו של הכפר; צומת רחב ידיים ששלושה נתיבים התנקזו בו ועץ תות אדיר ממדים ניצב במרכזו." יפה התיאור, ואולם באותו מרכז נאספו לפני שנים יהודי הכפר, "כאשר הורו הגרמנים לאסוף את כל יהודי הכפר, העמיסו אותם והובילו אותם כבקר אל אותה טלסאי, מרחק שישה קילומטר משם, מסע שממנו לא שבו לעולם." (עמוד 132)
כך עולָה שוב המחשבה המסויטת והמרעידה על הדברים שאירעו,על פזורת העם היהודי ועל מה שעמד מאחורי הפזורה הזאת כל שנותיו, ועל העוולות שנגרמו לבני אדם רק בשל יהדותם. והלא מחשבה זאת מייתרת את התהייה שמתעוררת בנו לעתים על היות העם הקטן הזה נפוץ בכל אתרי העולם, גם במקומות המרוחקים ביותר. זה מעורר תהייה עמוקה על הרוע שיש באדם ועל דרך העולם, מכמיר ומביא ספרים שלפחות ברוחם הם כאלה שוב ושוב להיכתב. והם נכתבים משום הכאב החבוי ומוצנע לרוב בתוך האנשים שמהלכים בינינו מבלי לצעוק את כאבם, כאב שהוא הירושה שהותירו להם.ספרים כאלה נכתבים כדי להגיע אל מוצאם או אל סופםשל הסיוט והתהייה הגדולה ואל קצה הגעגוע.
"ליפלבקה אהובתי" הוא ספר ראשון למחברת, פסיכואנליטיקאית בהכשרתה ובעיסוקה, ועל עטיפתו האחורית כתוב כי זה "רומן משפחתי הכורך בין דפיו מסע פנימי יחד עם חיפוש וחקירה בשלוש יבשות. הוא נועד לקוראים המתרגשים מאהבה, מאהבת השפה והמקום, לאלו אשר מסירה בין-דורית ומסעות אל הלא נודע קרובים ללבם."- זה הכתוב, זאת העדות, ומי אני שאערער על כך.
מלכה שיין: "ליפלבקה אהובתי", הוצאת "הדובדבן" 2015, 183 עמודים.
דיבורים לחוד, ומציאות שונה לחלוטין - אנחנו כבר נשבענו שהשואה לא תחזור על עצמה, אך איפשרנו במו ידינו את אותה תופעה
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
