לפני כשנתיים זכה האלוף (מיל.) ג'קי אבן, סגנו של שרון במלחמת יום הכיפורים, ב"פרס מולדובן" לספרות צבאית של "מרכז אריאל לביטחון ותקשורת" שבאוניברסיטת אריאל.
אבן ביקש להזמין את האלוף
גרשון הכהן, שכתב את ההקדמה לספרו הזוכה של אבן "מצביאות בחזית התעלה במלחמת יום הכיפורים", לשאת את הרצאת הפתיחה.
אבן, יש להקדים כאן, הוא איש המחנה הלאומי. זיהויו ככזה זיכה אותו בהבטחה של מוטה גור כרמטכ"ל: "אתה לא תתקדם כי אתה לא משלנו". כאשר נשאל אבן אם אין לו בעיה עם תפקידו של הכהן בהינתקות, השיב שאלוף הכהן הוא לאומי וציוני נלהב, אך הצבא אינו בוחר את משימותיו וכך גם מפקדיו, מהבכיר ועד לזוטר. ביום שבו יבחרו המפקדים את המשימות שרק אותן יהיו מוכנים לבצע, יאבד הצבא את ההצדקה לקיומו, ומשם הדרך לקריסת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון תהיה קצרה ומהירה.
לעומת אנשי צבא הנדרשים למלא פקודות, לעיתונאים לדוגמה אמורה לפחות להיות בחירה חופשית, כמו למשל אם לחתום על עצומת תמיכה בעמית (
אורי בלאו) שמספסר בסודות מדינה, או לגלות עצמאות ולשלם את המחיר.
ההתנגדות להרצאתו של הכהן בכנס הסברה של מועצת יש"ע שנערך לאחרונה, מלמדת על כך שה
מתנחלים, שקוראים לכל מי שנתן יד להינתקות לערוך חשבון נפש, נמנעים מעריכת חשבון כזה כלפי התנהלותם שלהם. ואין הכוונה כאן לכך שלא התנחלו בלבבות, אלא להתייחסותם בביטול לכל הקריאות נגדם במשך עשרות שנים ולכך שפעלו על-פי הפתגם: "הכלבים נובחים והשיירה (caravan) עוברת", רוצה לומר כי מעשה ההתיישבות "עוד קרוון ועוד גבעה" הוא התשובה למתנגדים למפעל ההתנחלות.
הניסיון של "גוש אמונים" לאמץ את "הציונות המעשית" של תנועת העבודה שדגלה בשיטה של "עוד דונם ועוד עז" הצליח למעלה מן המשוער. דא עקא שהנהגת יש"ע, דווקא זו שנתמכה על-ידי רבנים גדולים, הזניחה את הרוח. היא לא השכילה לייסד הוצאות ספרים ראויות כמו "הקיבוץ המאוחד" ו"ספריית פועלים" שנוסדו על-ידי השמאל. הוצאות כאלו היו אמורות לפאר ולהאדיר את מעשי המתנחלים ולתת להם את המקום הראוי במיתולוגיה הציונית ובפנתאון ההתיישבות. במקום זה, היא בחרה "גוש אמונים" בדרכו של אברהם אבינו "אמור מעט ועשה הרבה". בעולם אידיאלי זוהי אכן הדרך האמיתית, אך זו אינה מתיישבת עם המציאות לעת עתה.
מ"מצפן" נפתחה הרעה
אל "ריק" רוחני זה שהותירה הנהגת המתנחלים נשאבו גורמים שהמפעל הציוני היה בעיניהם לזרא עוד מראשיתו. עד מלחמת יום כיפור כוחות אלו, ובראשם ארגון "מצפן", היו בשולי החברה וכמעט שלא הצליחו לסדוק ולערער את הרעיון הציוני שהיה מקובל על הלאומיים והסוציאליסטים כאחד. השבר של המלחמה הוא שפתח את הדרך בפני האנטי- ציוניים, ואיפשר להם לקדם את רעיונותיהם אל לב החברה בישראל.
אחת הדרכים המוכרות להפוך מסרים מהפכניים או קיצוניים ללגיטימיים היא באמצעות הספרות. ההיסטוריון שמואל אטינגר היטיב לבטא זאת עוד בשנות ה40' של המאה שעברה, בקביעתו כי: "...אין קומוניסט יכול להתעלם מן 'השירות העצום' שהעניקו הוצאות הספרים של השומר הצעיר - 'ספרית פועלים' - ושל הקיבוץ המאוחד לנוער המחפש דרכו ולמעמד הפועלים". מכך שהרעיונות של ארגון "'מצפן" ו
אורי אבנרי נמצאים בתוך הספרות הקנונית הישראלית ניתן ללמוד כי סופרים כמו
א.ב. יהושע,
עמוס עוז ודויד גרוסמן שימשו למעשה פלטפורמה למטרה זו.
העובדה שהמתנחלים היו מהבולטים מבין אלה שרוחם לא נפלה בעקבות מלחמת יום כיפור, ובצירוף השבר הנוסף בדמות "המהפך" של 77', הפכו את מפעל ההתנחלות ונושאיו למטרה עיקרית ולגיטימית לסיכול על-ידי הכוח העולה של מתנגדי הציונות. תנועת "
שלום עכשיו" נטלה חלק מרכזי במסע הדיסקרדיטציה הזה נגד המתנחלים.
במבט לאחור נראה כי אין מדובר כאן במזימה כמובן, אלא במגמה כללית. או אם לשאול דוגמה קיצונית כפי שתיאר אותה רפל בנקלר ב"על המשמר", כשכתב כיצד התפתחה רשת הריגול של אודי אדיב: "הדבר דומה להתפתחות של מחלה, כאן - 'מחלת-הילדות השמאלנית': ישנו מום בסיסי...מתפתח על-רקע של הצדקה אידיאולוגית; כאשר נוספים התנאים האידיאולוגיים - פורצת המחלה החוצה, ובשלב אקוטי למדי".
אפשר להזכיר כאן חלק מהספרים המאפיינים את הדרך שבה עוצבה תדמיתם השלילית של המתנחלים: "מי לה' אלי" של דני רובינשטיין (1982), שמצא דמיון בין "גוש אמונים" ל"אחים המוסלמים", ורב-המכר הבינלאומי "הזמן הצהוב" של דויד גרוסמן (1987) המספר על פגישה עם המתנחלים "לא בעונת הייחום המשיחי שלהם". ביטויים כאלה ונוספים נותרו ללא מענה ראוי ויצרו דה-הומניזציה של המתנחלים .
נזכיר כי שני הספרים הללו יצאו בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". על הוצאה זו כתב שאול קנצלר (בספרו:
השמאלנות בישראל: אינטליגנציה בסבך הניכור, הוצאת אותפז, 1984) כי זו "כנראה שכחה זה מזמן את עברה בפלמ"ח ואת מעשי החלוציות בהתיישבות, והם עלו על העגלה של השמאלנות האופנתית ומדרבנים את הסוסים להתגלגל אל מורד הדרך דווקא".
זוהי אם כן האווירה הציבורית שיצרה דלגיטימציה לתנועת ההתיישבות ביש"ע במשך שנות דור, ואולי ימים יגידו מפני איזה אויב הגנו ההתנחלויות על המדינה יותר - מחוץ או מבית.
אם מקבלים את הטענה שהתפיסות של "מצפן" הן שנמצאות בשורש העוינות למתנחלים, הרי יש לזכור כי הארגון ראה בסרבנות אמצעי חשוב לערעור כל המעשה הציוני, ולפיכך כל קריאה לסרבנות למעשה משרתת אותו. קריאה לסרבנות מצד "שלום עכשיו" ו"האפיפיורים החילונים" שלו מלמדת רק על המרחק מהציונות והקרבה ל"מצפן", ולכן יכולה להיות מובנת. זו אינה מובנת כשהיא באה מצד אלה שהמדינה היא ערך בעיניהם.
מי שאינו מעוניין לשוב ולראות בעתיד מחזות כמו "ההינתקות", "עמונה", "גבעת האולפנה" וכיוצא באלה, כדאי שישלים את המלאכה מבית מדרשה של מפא"י ההיסטורית וימסד אלטרנטיבה אינטלקטואלית. התוצאות של הקמת מרכז רוחני כזה ייראו אולי רק בעוד דור, אך "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
גם על ציבור המתנחלים מוטלת אחריות. רכישת ספרים ועיתונים בעלי אוריינטציה ציונית לאומית, לדוגמה, שקולים בהשפעתם לכל הפחות למחנה אוהלים בכפר מימון.
ובאשר לתפקידו של האלוף הכהן בהינתקות: נראה כי זוהי נאיביות לצפות כי אדם אחד יוכל לבלום מהלך שהתגלגל ותפח במשך עשרות שנים. אולי כדאי להוסיף ולציין כי במהלך מבצע ההינתקות הוצבו צלפים של צה"ל. ועל-רקע עלילת החומצה בגג הבית כנסת בכפר דרום, שהייתה חלק ממסע הדמוניזציה כנגד המתנחלים, ייתכן שיש מקום לתלות את הימנעות הצלפים מירי על צווארו של גרשון הכהן.
ואחרי ככלות הכל אולי מותר לשוב ולהיזכר במה שהיינו פעם מזמן, כשהאמונה בצדקת הדרך הייתה נחלת הרוב. לשם כך נקרא כאן מתוך "שיח לוחמים" את דבריה של שיינקה קליין מקיבוץ נען כשהודיעו לה כי בנה נתן נפל בקרב בעזה במלחמת ששת הימים: "ידעתי שזה יהיה, ידעתי שאנחנו נשלם את המחיר...נו, טוב, במלחמה יש תהפוכות, אבל עזה היא בכל זאת שלנו!".
