"כי שתיים רעות עשה עמי: אותי עזבו מקור מים חיים - לחצוב להם בארות בארות נשברים, אשר לא יכילו המים". זעקת ירמיהו הנביא על חטאו של עם ישראל בעבודת אלילים, הוא חטא כפול ומכופל - כלפי שמים, וכלפי עצמו.
חריפים הם דברי הנבואה ובשני אירועים שארעו: הן בהחרבת גוש-קטיף והן בהסכם אוסלו, יש משני החטאים עליהם מדבר הנביא. בגירוש גוש-קטיף חטאנו כלפי שמים, כי עזבנו את המוסר, את הצדק האנושיות, כאשר אלפים גורשו מביתם, מפרנסתם, משפחות נהרסו, בתים נידקו עד דק, קהילות הוחרבו, הדמוקרטיה נרמסה, אפילו הנשמות של העקורים כבו בקרבם, הכול היה לאפר, ולולא האמונה החזקה בבורא עולם אי-אפשר היה להמשיך הלאה.
היהודים גורשו כבר קודם. מאנגליה ב-1290, מצרפת, מספרד, גם גירושים אלה ארעו בחודש אב, אבל הם היו בידי אחרים. כאן הייתה תופעה ייחודית - עם שגירש את עצמו, במו ידיו. זה עוד לא היה בהיסטוריה האנושית.
והחטא השני - הכול היה לשווא. בעקבות הגירוש השתלט חמאס על עזה,באו מלחמות: לבנון השנייה,
עופרת יצוקה, צוק איתן, והאהבה לא קבלנו מהעולם.
אכן היה זה
אריאל שרון שהחליט על המעשה, אבל לולא "זכה" בגיבוי מוחלט, האסון לא היה יכול להתרחש. אבל גם עם קום המדינה, זה לא היה קורה. אז הייתה עלייה ציונית לארץ ישראל ממאה ארצות, היה זה נס של עם השב למולדתו לאחר 2000 שנות גלות, כדי להקים את הבית ליהודים. הציונות החילונית הסוציאליסטית באה במטרה לעצב כאן יהודי חדש, בלי דת או מסורת, אבל עדיין יהודי. על כן יכלו להילחם בערבים, להרחיב גבולות, להקים ישובים, בכל מקום בו התרחש רצח, הוקם ישוב חדש: מעלה החמישה, משמר השבעה, קריית שמונה ועוד. אבל כאשר היה צריך להעביר את הדגל לדור הבא שלהם התברר שללא מסורה וללא אמונה בצדקת הדרך, אין בעצם מה להעביר.
וכאשר התרחשה מלחמת יום כיפור, והמחיר היה כבד, הם ראו שהמאבק לא תם, והחלו לפקפק מדוע דווקא כאן ? אם יש מלחמות אז אפשר לחיות בכול מקום. אותה תקופה החלה עלייה מרוסיה ומה שכונה "ישראל השנייה" החלו להשמיע קול, ומאזן הכוחות החל להשתנות, לא עוד ההגמוניה שולטת, ולא בניהם של הדור השני לציונות הסוציאליסטית,והם החלו לשטום את בני גוש אמונים, הציונות היהודית שהתרחבה והתנחלה בכל מקום,שדיברה על מלכות ישראל, בית מקדש, גאולה, כל מה שהם לא האמינו בו.
בני הציונות היהודית חוו את אותה מלחמת יום כיפור, את אותו שכול, אבל זה היה בעיניהם עוד מהלך, כדי לקרב את הגאולה, הן "ארץ ישראל נקנית בייסורים".
שתי גישות אלה זרמו בקווים מקבילים והחלה לפכות שנאה לאותם יהודים שבכוח האמונה, דבר לא יכול להם דבר אינו שובר אותם. וכאשר בא אריק שרון עם הרעיון המזוויע הם התנפלו עליו כמוצאי שלל רב. אפשר היה לרמוס את הדמוקרטיה, לשעבד את צה"ל לרצונם, לרתום את בית המשפט העליון, את העיתונות והתקשורת המטרה קידשה את האמצעים. הם הפעילו ציד מכשפות, ילדות בנות 12 הושלכו לשבועות וחודשים לכלא, נשים וגברים נעצרו לשבועות כי הפגינו בחוצות, אוטובוסים לא יכלו להביא אנשים להפגנות, כי בכל הארץ נעצרו בדרך והנוסעים הורדו בכוח או נעצרו בגסות ובכוח. כאשר בקשו חברה צעירים ומבוגרים להיכנס לגוש לאחר שהצבא כבר לא איפשר, דלקו חברי הקיבוצים מהדרום, כדי לתפוס את האנשים ול"הסגירם" למשטרה. זה היה פשוט צייד אדם, הם בקשו מלחמה אבל בזכות המותקפים היא לא קרתה.
אפשר לסיים את המאמר - בחצבנו בארות נשברים אשר לא יכילו המים, אבל הרי המתיישבים שגורשו התנחלו במקומות אחרים, יש שבנו כבר בתים חדשים, ויש שעדיין בתהליך, אבל הם שוב בעשייה.
האם ייתכן שפעם אלה ואלה ייפגשו יחד באמצע הדרך, מתוך הבנה שכולם חיים כאן ואיש לא ייצא נשכר, משברו של השני. הייעוד בסך הכול הוא אחד לכולם, המשך קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל, ואם אריאל ואלון מורה ימשיכו להיבנות, אזי גם תל אביב,תשב לה לבטח.
