אדם, סטודנו ממושקף וביישן (
דורון רכליס) עובד כשומר במוזאון כדי לממן את לימודיו. תוך כדי, הוא נתקל בבחורה מלאה ביטחון עצמי ונאה, אוולין (
נופר בוקר), המתגרה בו ליד פסל עירום גברי מושלם, המזכיר את פסלו של מיקלאנג'לו "דויד". לאחר כל תחבולותיה, הוא מוצא את עצמו בקשר הדוק עמה, הכולל מין סוער בכל מקום ובכל מצב, ועד לתוכנית חתונתם.
הבחורה היא בעצם התגלמות כל הרוע הנשי האפשרי. היא משלה אותו ומוליכה אותו באף וגורמת לו לשנות את תדמיתו החיצונית והפנימית כאחד. אפילו גורמת לו להתנתק מחבריו הטובים ביותר. מתי מתגלה האמת, והקהל נדהם מהסיבוב שהיא עשתה עליו? בערב פתיחת תערוכתה, היא סטודנטית תואר שני באמנות, כאשר התזה שלה היא הצגת כל הפרשה שלהם, כולל סרטי הוידאו של התעלסויותיהם, על-מנת להוכיח כיצד ניתן לעצב דמות של גבר בעזרת אהבה מזויפת.
גם במחזהו של לאביוט (יליד 1963, שיקגו) "שמנה" שעלה בקאמרי, היה סוג כזה של התעללות, אך לא בקנה מידה כה מפורט ומתוחכם. ת' הבימה העלה את המחזה "צורה לאהבה" ב-2003, אך שם הבימאי לא לקח אותו עד לגבול הבלתי נמנע והיה מינורי יותר. כאן, בתיאטרון הספריה, השחקן, הרקדן, הפרפורמר הנהדר יוסי צברי, ביים את ארבעת השחקנים כך, שהם מחצינים את כל המירב שאפשר: פגיעותו של הגבר התמים, רוע ליבה של חברתו המזויפת, וחולשתם של זוג חבריהם, שכל אחד מהם מתפתה להתעלס עם בן או בת הזוג השני.
איזו צורה יש לאהבה כזו, שכולה תיכנות קר ומחושב, ומטרתו לאמלל את האחר? לקהל ההחלטה. כמו כל הצבעוניות האפורה שהפכה לסמל הריהוט וצבעי הבתים לאחרונה בישראל, וקווי הריהוט העכשווי המלבניים היבשושיים וחסרי החמימות, כך מירקם היחסים הנבנה במחזה בשורשיו הוא למעשה מתכתי וקר כמו כל צורת העיצוב כיום.
יוסי צברי בחר להציב כפסל העירום הגברי את השחקן החטוב ויפה התואר
גיל וייס, כשעלה תאנה מכסה את מבושיו. ומהפגישה ליד הפסל מתחילה העלילה. בהמשך, גיל וייס שמקרין חום אנושי ומממחיש את חולשות גברים רבים, חרף תוכניותיו להתחתן עם בת זוגו ג'ני (מיקה בן שאול) הקנאית לו להחריד, נופל לקטע של חושניות עם אוולין, בעוד ג'ני עצמה בסצינה אחרת - מוצאת עצמה באותו מצב עם אדם, שהפך בעיניה מושך וחברותי מאז יחסיו עם אוולין. ושוב - כאן לאביוט שם את האצבע על מושגים כמו נאמנות, וגורם לשאול את השאלה - לשם מה להתחתן?
דורון רכליס המנוסה והמוכשר, מדגים בהצלחה את המהפך שחל בו עקב הרומן, ולשיאו הוא מגיע במונולוג המרגש שלו לקראת סוף ההצגה. כמוהו גם גיל וייס מקרין המון אנושיות וחום, כולם אותנטיים. נופר בוקר חדת הלשון והסנטר, עם הקול המתכתי וחסר הניואנסים, מתאימה לתפקיד הקלאפטע שייעד לה המחזה. בעוד שלמיקה בן שאול נגרם עוול בתלבושות הראשונה והשנייה, שדימו לה גוף של אישה בהריון כבדת חזה. רק השמלה שבסוף ההצגה, עושה עימה חסד ומראה אותה נשית ואסטתית. הערה המופנית לדלית ענבר מעצבת התלבושות.
ליוסי צברי הבימאי מגיע שאפו על יצירתו מהמחזה משהו כה שונה מההפקה של ת' הבימה, ביצירתו ללא חשש מהסרת הגבולות המקובלים. הסאטירה שמושחלת בתוך המחזה על האמנות, תוך המחשת צילומי יצירות של כמה מאמני זרם המושגיות הנודעים כמו מרט אופנהיים (ארוחת בוקר בפרווה), מרסל דושאן שהציב אסלת בית שימוש בתערוכתו וקבע שזו אמנות, ה"פרחים" של
אנדי וורהול שנהג להדפיס צילומים עליהם צבע חלקים מהם והפך לביח"ר לכסף, את הצילום "גאזה לבנה" של רוברט מייפלת'ורפ שפרץ דרך בצילומיו הנועזים והפך לאייקון, וצילום "בעל ואשה ביער" גם הם בעירום, של דיאן ארבוס, מגדולות הצלמים של המאה שעברה. הסאטירה הזו מהווה ביקורת עם שאלה על עד כמה האמנים יכולים למתוח את הקו ולהכריז על כל דבר שיחשקו כעל "אמנות"?. גם זו שאלה שהקהל שואל את עצמו לאורך כל הדרך, אך מה לעשות וצריך חוש מיוחד והבנה כדי להבדיל את האמיתי מהמתיימר.
הצגה שהקהל נהנה בה, מפתיעה בסופה - עליו לא חשבו עד שהוא הגיע, בבימוי יצירתי ומשובח.
