אירופה - פעם זה היה אחרת

כל המבקר באירופה מסתובב המום מהתהפוכה שחלה בדעת הקהל שם: מאהדה בולטת, סוחפת, לישראל אחרי הקמת המדינה, ועד עויינות גדולה היום. במיוחד אצל הצעירים. העויינות הזו כבר החלה לחלחל למחוזות השלטון. רק לפני כמה חדשים פשט כאש בשדה קוצים גל של הכרה בישות הפלשתינית כמדינה, כאשר ישראל נאבקת לשווא בלהבות. נכון, אין להחלטה הזו בפרלמנטים של צרפת, ספרד איטליה ובריטניה, משמעות מעשית. אולם את הכווייה ואת העלבון, כולנו הרגשנו.

יש בינינו הנוטים להסתגר, לטעון: מה הפלא, הרי כולם אנטישמים. זו טעות כפולה, האחת, היא נותנת לגיטימציה מסוימת, בעינינו, לעצם התהליך, ושנית, אנחנו כמו מתנחמים בה. "ממילא אין מה לעשות". גם זו טעות.

הדברים לא תמיד התנהלו כך. בעת תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים כאשר נשיא מצריים, הקולונל נאצר, ריכז את צבאו בסיני וחסם את מיצרי באב אל מנדב, רבו ההפגנות באירופה נגד נאצר ובעד ישראל. אלפי צעירים גדשו את מרכזי הערים הראשיות באירופה כשהם נושאים שלטים התומכים בישראל, וקוראים לערבים להסיר את המצור עליה, מיד.

עד למועד הזה ישראל נתקלה בסירוב עיקש של ארה"ב, למכור לה נשק שיהווה איזון לעסקת הנשק הענקית מצרים - צ'כיה. מדינות מערב אירופה ובמיוחד צרפת, הן שנענו לנו. כך קיבל חיל-האוויר את מטוסי המיסטר והמיראז' שאיפשרו לצה"ל לבצע את המתקפה על צבאות ערב ב - 5.6.67. הכמויות הגדולות של ציוד צבאי ונשק כללו גם נשק כבד, ארטילריה ושריון, גם נק"ל, רובים ומקלעים (בלגיה).

לאחר מלחמת ששת הימים השתנה המצב. דה-גול בעת כהונתו כנשיא צרפת, הטיל אמברגו על הסחר בנשק עם ישראל. הוא תקף את ישראל על פעולתה נגד מדינות ערב באמירה עם "ניחוח" אנטישמי ("העם היהודי הוא עם אליטיסטי, בוטח בעצמו ושתלטן", 27.11.67), תקופת שלטונו היוותה את קו פרשת המים ביחסים בין ישראל ומערב אירופה. ואכן מאז סוף שנות ה- 70 חלה הרעה איטית אך מתמשכת ביחסים בינינו לבין האירופים. בשנים האחרונות פועלות קבוצות שונות בגלוי להחרים את ישראל ולנדותה. קבוצות אלו, או לפחות חלק מהן, פועלות בתיאום עם קבוצות שמאל קיצוני בישראל גופא. במקרים רבים, המימון של קבוצות אלה נעשה על-ידי מדינות אירופיות, עוד ביטוי להתדרדרות שחלה ביחסים בין ישראל למדינות אלה.

התהליך המדיני שהותנע על-ידי התנועה הציונית, לאחר מלחמת העולם השנייה, ואשר שלבו הראשון היה הקמת ישראל, הסתיים בהצלחה. קמה והייתה המדינה. האירוע הפוליטי הגדול קרה תוך כדי יצירת הסכמה פוליטית וחברתית נרחבת, מקיר לקיר בעולם המערבי. הבנה עמוקה שזה המעשה שיש לעשותו. הערבים, למרות משקלם הגדול, הן הפוליטי והן הכלכלי, לא הצליחו, בתוקף הנסיבות האמורות, למנוע את מפלתם שלהם. האירוע ההיסטורי זכה, כאמור, בהצלחה גדולה על-רקע רגשות האשם של מדינות אירופה, לנוכח האסון שקרה ליהודים על אדמתן, בעת המלחמה. על הקרקע הפורייה של המצפון הדואב פעלה התקשורת המערב אירופית, הרצון של גרמניה לחזור למשפחת העמים, כפי שאמר קונרד אדנאואר, הקנצלר הראשון שלה לאחר המלחמה. המאבק של אירופה על דעת הקהל בארה"ב, והצורך לחזר אחרי הציבורי היהודי הגדול שם, כל אלה יצרו מצב, שנוצל היטב על-ידי ההסתדרות הציונית.

כאמור בסוף שנות ה -70 התהפכו היוצרות. אומנם "הגיבור" בפרשה ממשיך להיות המצפון הלא נקי של המערב, אלא שהוא מכוון עתה אל "מסכן תורן" אחר: העם הפלשתיני (באוסלו הקמנו את מדינת פלשתין). המצפון האירופי עשה עתה תנועת מטוטלת. הוא חזר אל המסכן העכשווי, לדעתו. והוא כבר לא ישראל אלא הפלשתינים, הם נושאי התואר. בדיעבד חזרו האירופים גם לעסוק באלה שגרמו למצבו: הציונים, על כי גרשו אותו ממולדתו, והאירופים על כי נתנו לציונים להקים את מדינתם. בכך יצרו האירופים את מעגל הקסמים הזה.

גיוסה המתקדם של אירופה למאבק נגדנו, איננו בשום אופן מהלך שמותר לזלזל בו. כמוהו גם התגייסותם העויינת של הפלשתינים למאבק בישראל בכל תחום אפשרי. אולם בראש ובראשונה הקשיים המתרבים והולכים על פעילות ישראל באירופה, כמעט בכל התחומים, מחייבת בחינה מחדש של סדרי עדיפויות. תשומת לב מיוחדת נדרשת לנושא ההסברה, שהוזנח לחלוטין בעשורים האחרונים. מחדל זה מכה בנו עכשיו ויש לטפל בו בדחיפות הראויה בטרם מכתו תתעצם שבעתיים.