ראויים לכל הברכות דוד (ניאו) בוחבוט ומערכת
הארץ על שנתנו במה מכבדת לשירתו הייחודית של המשורר שלמה זמיר, וגאלו מתהום שכחה תקווה גדולה של השירה העברית. תודה שגאלו קול נשכח של שירה קסומה.
יותר ממרגש, שדוד (ניאו) בוחבוט, משורר צעיר שנולד בירושלים בשנת 1994 רק בן 21, גואל מחשכת דממה חבויה קול שירי ייחודי כובש של משורר, שנולד בבגדד בשנת 1929 וכיום הוא כבר בן ה-86. כן, זה מרגש להלך על גשר שבנה משב נעורים סוחף של דוד בוחבוט עם גיל מופלג של משורר, שנע לאטו בעשור תשיעי לחייו, כשהוא נאבק עם מפגעי גוף, קשיי ראייה, קשיי קיום ופרנסה בדירה צנועה ברמת גן.
בוחבוט מקיים מצווה נאה של והדרת פני זקן, והדרת פני פניני שירה ישישה ויפה, והדרת את יפה שגנוז בְּשֵׁיבת שירתו שלמה זמיר, משורר ערירי נחבא אל הכלים. ניכר, שבוחבוט הצעיר איתן ונחוש בדעתו לא לאפשר לשירת שלמה זמיר להיעלם בין ד' אמות צניעותו. חשוב לו ששירתו תקבל את הבמה הראויה לה.
דוד בוחבוט הצעיר בא אל השירה העברית עם מניפסט מוצהר - "אַתֶּם אוֹמְרִים לִי בּוּחְבּוּט וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם נָכוֹן... בְּלִי אָמְנָם הִנְּנִי בּוּחְבּוּט. בְּלִי אֲבָל, אֲנִי מַרְגִּישׁ כְּמוֹ לוֹרְד...".
מניפסט מזרחי אינו בהכרח מייצג את שלמה זמיר יליד בגדד כפי שהוא מייצג את המראיין. בוחבוט, יליד אל קודס כלשונו, אורג לחנויות ספרים מיד שנייה. רק שם הוא יכול לחוש רגע קסום שמבצבץ כתגלית של זהב, כשמצא ספר דק, זערורי ומאובק, שזעק אליו בחרישיות ממרתפי קיומו הנשכח - "הקול מבעד לענף". היה זה ספרו של משורר, יליד בגדד, שלמה זמיר. ספר שלפני חמישים וחמש שנים הוקדשו לו טורים רבים במוספים הספרותיים, בירחון "אורלוגין" של אברהם שלונסקי, ברבעון "עכשיו" בעריכת גבריאל מוקד שכתב על קול צבעוני חדש ומפליא.
יובל שנים
עם צאת ספרו הראשון "הקול מבעד הענף" בשנת 1960 זוכה שלמה זמיר באותה שנה בפרס שלונסקי יחד עם המשוררים אבא קובנר ואמיר גלבוע. קשה להבין מדוע עם חלוף הזמן נגרע משלמה זמיר מעמד ויוקרה להם זכו אבא קובנר ואמיר גלבוע. נותר רק להצטער, שהיינו צריכים לחכות למעלה מיובל שנים ל"חוצפה" ולנועזות של משורר צעיר בשם דוד (ניאו) בוחבוט כדי שהשירה העברית תפרע חוב לשירה קסומה של שלמה זמיר, שהלכה לה לאטה מדדה, בצניעות, חשה בטוחה רק כשהיא נחבאת לכלים בשולי עולם השירה הרחק מזרקורי הבמה.
לשלמה זמיר לא היה מרפק כדי להגיע אל קדמת הבמה, לה ראויה שירתו. מרפק "חצוף" וכתף תומכת מעניק לו בנדיבות רבה דוד בוחבוט הצעיר. בזכותו התוודענו אחרי שנים רבות שוב לקול ייחודי.
מן הראוי לתת לשירתו לדבר. שירה מלטפת רקיע וגלי ים, נוגעת באילן שמתכתב עם חייו ומוצאת את היופי בדחוי בעינינו בקורי עכביש. - "קריאות בערפל" עמ' 70 -
"הָרָקִיעַ הָרָם אֵינוֹ קַיָּם לְגַבֵּי כָּל הַבְּרִיּוֹת,
אֶלָּא רַק לְגַּבֵּי אֵלֶה הַחֲפֵצִים לִצְפּוֹת בּוֹ
גַּם דְּכִי גַּלֵּי הַיָּם אֵינוֹ נִשְׁמַע עַל-יְדֵי הַכֹּל,
אֶלָּא רַק עַל יְדֵי אֵלֶה שֶׁאֵינָם מִתְנַגְּדִּים לְשָׁמְעוֹ.
יָפֶה הוּא הָאָדָם שֶׁיָּכֹֹל לָחוּשׁ אֶת הַיֹּפִי.
עַל אִילָן עָבֹת הִתְהַפֵּך אַנְקוֹר בֵּין הָעֳפָאִים -
כְּשֵׁם שֶׁהִתְהַפַּכְתִּי לְעִתִּים בְּחַיַֹי.
עָבַרְתִּי לְיַד קִיר נוֹשָׁן, קוּרֵי הָעַכְבִישִׁים שִֶׁעְטרוּהוּ
נָתְנוּ לוֹ, מִבְּחִינָה חֲזוּתִית גְּרֵידָא, חֵן!"
שלמה זמיר פותח לנו בין השאר צוהר אל הנוער היהודי בעירק, נוער טהר חלומות, שפעל במחתרת הציונית ובמחתרת הקומוניסטית בימי הרודן האכזר נורי סעיד. רבים מהם נמקו בכלא, ושלמו בחייהם על נאמנותם לרעיונותיהם חלקם כשהובלו אל עמודי התלייה בכיכרות בגדד -
"אֱלוֹהִים ! הָאֵט אֶת צַעֲדֵי הַתְּלוּיִים הַמִּתְנוֹדְדִים,
בְּלֶכְתָּם בָּרוּחַ, פֶּן יִלְאוּ,
גֶּשֶׁם רַב שָׁלַח עַל יְדֵיהֶם הַפְּתוּחוֹת
שֶׁתִּצְמַחְָנה שִׁבֳּלֵי-חִטָּה יְרֻקּוֹת....."
אישית, אני מצר על התעקשותו של זמיר להלך בשולים, כאבו לי דבריו בראיון: "אני רואה עצמי אדם אפור.... אני יודע שאני משלם מחיר על ההסתגרות". על ההסתגרות זו מרצון של המשורר שלמה זמיר אני מצפה שאגודת הסופרים תטיל ווטו.
איתן קלינסקי 
