אנו נמצאים בתקופה נפלאה של פריחה ושגשוג בכל מה שקשור לזוגיות ובניין הבית; ספרים, שיעורים, ימי עיון וכנסים; בכל פינה ובכל מקום אנו נפגשים עם עוד ועוד תכנים, עוד ועוד הדרכות מעניינות ומגוונות. אך משום מה, בפועל אנו לא מצליחים להביא את הדברים האלה לידי ביטוי, הם מתפספסים ושוב אנו מוצאים את עצמנו באותו מקום שכל-כך לא רצינו להיות בו.
בכל בוקר מצווה היהודי להניח תפילין - תפילין של יד ותפילין של ראש, וכמו שנאמר בפרשתנו: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך" [דברים ו', ח']. ההלכה אף מחייבת שלא תהיה שום הפסקה, ואפילו בדיבור, בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש. ומדוע?
תפילין של ראש מכוונים כנגד המוח, הם מבטאים את האידיאלים הגדולים, את הרעיונות הנשגבים שבהם אנו מאמינים. לעומת זאת תפילין של יד מכוונים כנגד הזרוע, עולם המעשה וההוצאה אל הפועל. חז"ל דורשים מאתנו להימנע מכל הפסק שהוא בין תפילין של יד לתפילין של ראש, אסור לנו לנתק בין האידיאלים לעשייה, בין המחשבה למעשה. את כל הרעיונות הגדולים אנחנו חייבים לבטא במעשים.
מאוד נוח להאמין בכל הרעיונות ודרכי הפעולה החיוביות שדורשת המערכת הזוגית, השאלה הגדולה היא עד כמה אנחנו מוכנים להשקיע בשביל לתרגם אותם למעשים. זה ידרוש מאתנו הרבה הקרבה, הרבה מאוד אפילו, אבל בלי העשייה בפועל אין לכל אותן אמיתות נעימות שום ערך.
מוסר ההשכל של פרשת "ואתחנן" במישור הזוגי הוא פשוט מאוד: חייב להתקיים קשר הרמוני בין המחשבה לעשייה! מי שישכיל לשלב בין השניים יזכה בזוגיות ארוכה ומאושרת.
