זֶה הָעַם וְזוֹ הַסְּגֻלָּה
מְנָיִן תּבוֹא לָעַם הַגְּאֻלָּה
אִם נִתְנָהֵג כַּךְ בְּכַוָּנָה תְּחִלָּה

לִשְׁמוֹע דְּבַר שֶׁקֶר וְלִשְׁתּוֹק
וְעוֹשֶׂה עַוֶל הֵנִּשְׁעָן עַל הָחֹק
וְעושה פְרִי מְשֻׁבַּח בְּאוּשִׁים
וּדְבָרִים גְלוֹיִים כְּלַחְשׁוּשִׁים

וְהַמְשַׁבֵּחַ רְשָׁעִים גַּם מְהַלֵּל
מְטַמֵּא ַקְּדוֹשִׁים גָּם ִּ מְחַלֵל
וְהַמַּשַׁבֵּחַ כֹּל מוּג לֵב כְּגִבּוֹר
וְשַׂם גַנָּב עַל הָאוֹצָר לִשְׁמוֹר

וּמַכְרִיז בְּקוֹל אֶלֶּה אַבִּירֶיךָ
אֶלֶה הֵם שֵׁיְּפַלְּסוּ דְּרָכֶיךָ
בָּהֵם תּתִהדר וּבָהֵם תִּתְפָּעֵל
אוֹי לָנוּ כִּי בָּם יִגְדַּל יִשְׂרָאֵל
הֲזֹאת הַסְּגֻלָּה וְזֶה הָעָם
משה בנאומו מזהיר את ישראל

משה מסיים דבריו בסוף פרשת דברים, בְּאָמְרוֹ לעם: את יהושע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הָרֹאֹת את כל אשר עשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה, לא תיראום כי ה' אלוהיכם הוא הנלחם לכם (דברים כא,כב). אלה היו דברי הרגעה לישראל החונים על ירדן ירחו וממתינים לאות המלחמה. ברם משה בואתחנן עובר לדבר על עניינו למשמע כל ישראל. משה משבח את הקב"ה על כל אשר הראה לישראל נסים ונפלאות עד שהביאם הנה עד ירדן ירחו שהבטיח לאבותיהם ולהם ומספר לעם כי הוא משה בקש מאת ה': אעברה-נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון (ג/כה). הקב"ה, לא רק שלא שעה לבקשתו ותחינתו, אלא אף כעס עליו ומשה מספר על כל לעם ואומר: ויתעבר ה' בי למענכם (ג/כו). כבר אז היה ברור כשדובר בהר הטוב הכונה היא לירושלים שלא נזכרת בשמה, אלא מתוארת כעיר אשר "הרים סביב לה" וההר המרכזי בה הוא הר המוריה, עליו עמד להקריב את יצחק קרבן לה' ושם עתיד להבנות בית המקדש הקבוע על-ידי שלמה המלך, ומחליף בכך את המשכן הארעי. משה חוזר ואומר לעם כי עליהם לקיים את המשפטים שלמדם הוא אותם ועליהם לקים חוק ומשפט כי רק בקיומם תתקיים הארץ שעומדים לרשם אותה. משה מזהיר את העם לבל יוסיפו או יגרעו ממה שכתוב תורה אשר הוא קבל אותה ומסרה לישראל ואף בֵּאֵר ולמד את העם אותה. זו אזהרה חמורה מפני ניסיון לעשות רפורמה - על-ידי שינוי שיטתי והדרגתי של הסדר החברתי הכתוב בתורה. הרפורמה הולידה את הנצרות שאמצה את התורה ושכתבה אותה בברית החדשה להתאמתה לתקוות ולתאוות של בני האדם אשר לא היו מסוגלים לנהוג כעם ישראל ולקיים את מצוות התורה כרוחם וכלשונם. לכן משגזר ה' על משה שלא יכנס לארץ, לא שעה לתחינתו ולא שינה את הכתוב שם בעניין זה.

ואתחנן באה בין ט' באב ונחמו

הנביא ישעיהו שֶׁהביא לנו הפטרת חזון ישעיהו שכללה דברים קשים על ישראל ונושאה הַחָרְבָן, אותו ישעיהו הביא לנו גם את נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, בה מתאר את ירושלים כי נרצה עוונה, כאומר אל יאוש אחרי כל מצוקה באה רוחה. בערבית נאמר גם בעד אצ' צ'ציק פרג', ( بعد الضيق فرج) כלומר: "אחרי מצוקה רְוָחָה" . משה בשלו מזכיר לעם את התלאות שעברו ואת תלונותיהם ומעלליהם לכל אורך הליכה במדבר, אך הוא מרגיעם כאומר להם: נחמו נחמו עמי השם לא שוקל לכם כמשקלכם, השם רחום וחנון יש בו תְחִנָּה כלפיכם כעם ולא כיחידים . משה חוזר מוסיף ומזכיר לעם את ההתרחשויות החל מהיציאה ממצרים כולל מעמד הר סיני. שם כרת אלוהים ברית עִם עַם ישראל, בה נקבע: ישראל יהיה עמי ואני (ה') אהיה אלוהיו. אין להסיק כי ה' איננו אלוהי כל העמים., כי הרי נאמר: ה' אחד ואין זולתו אלוהים. אלא שהעמים האחרים לא אמצו את ארבע הדברות הראשונות וקבלו עליהם רק את ששת הדברות האחרות החל מכבד את אביך ואת אמך וכלה בלא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה ברעך עד שוא ולא תחמוד אשת רֵעֲךָ ולא תתאוה בית רֵעֲךָ ומשקבל ישראל את כל עשרת הדברות אמצו אלוהים לו כעם, כי הוא קבל את כל עשרת השברות החל מ-אנכי ה' אלוהיך ולא יהיה לך אלוהים אחרים לא תעשה פסל ל תמונה ולא תשתחוה להם ולא תָּעָבְדֵם ולא תשא את שם אלוהיך לשוא ושָמוֹר את יום השבת לקדשו ואת כבד את אביך ואת אמך וכל הלאוים, לכן אמצנו לעמו ולא סגר את השער בפני העמים האחרים להיות להם אלוהיהם, אלא שהעמים האחרים דבקו באלוהיהם מעשה ידיהם ולא בו כי לא היו מסוגלים לקבל את עול המצוות שישראל קבל על עצמו לכן נקרא עם סְגֻלָּה במשמעות עם הַמְסֻגַּל לקים את עול המצוות, בהצהירו "נעשה ונשמע" ללא התנה: קודם נשמע מה כתוב בה ולאחר מכן נחליט אם לקבלה.

שמירה על יחודיות עם ישראל

שמע ישראל ה' אלהנו ה' אחד (ו/ד). זאת אמירה שנאמרת על-ידי כל בני ישראל, מדי יום ביומו בבוקר ובערב והאומר זאת הוא עושה זאת באהבה וברצון ולא באילוץ שנאמר: ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאדך (ו/ה). קריאה זו מְיַחֶדֶת את עם ישראל מעמים אחרים. בעניין זה כבר עסקנו בשנים שעברו וראוי תמיד לחזור ולהזכירם כי דברים אלה הם בבחינת תזכורת ל"עדות". אשר כל המקיים מצוות מבני ישראל אומר פעמים ביום את יחודו של אלוהים כאלוהי ישראל. לעומת זה האיסלאם שהעתיק בצורה לא מדויקת ואולי אף מעוותת במתכון את התורה, כדי לתת מעמד עצמאי ולהעמיד את הקוראן כספר קדוש מתורה ישראל ומברית החדשה של הנצרות כי הקוראן ירד כדבריהם מן השמים ובא להחליף את התורה . כאמור הכינוי קוראן הוא מהמושג תחליף לשם מקרא או התורה ששמע מוחמד, שהיה אנלפבית, מפי חכמי ישראל כפי שכבר נמר לא פעם במסגרת זו שהאיסלאם אימץ את העדות - שהאדה בערבית (شهادة) בשינוי שאפשר לנתקו מהמקור ולא להזכיר שם ישראל בעדותו לכן נאמר: לַא אִילַאהּ אִלָּא אַלּאהּ והוסיף כי מוחמד (רסול) שליח אַלָּלהּ . תרגום אמירה זו לעברית נשמעת כך: "אין אלוהים זולת אלוהים וכי מוחמד שליח אלוהים". זה לא הנסיון היחיד בקוראן לכלול בו דברים מן המשנה והתלמוד שששמע אותם ונתן לקוראן מעמד של של ספר התורה. העדות עליה מדובר כאן מצויה בקריאת שמע עצמה שם נאמר: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. מכאן צירוף האות ע' בשמע ואות דלת אחד נותנות מלת עֵד. חז"ל הזהירו אותנו מאצירת העדות של האיסלאם שהיא בעצם הודאה בעליונות מוחמד על כל אלה שקדמו לו לפי אמונתם. והאומר עדות זאת נהיה למוסלמי.

ישראל והעמים

צרתם של הגויים שהם רוצים להדמות לעם ישראל, כי נאמר עליו עם סגלה עם נבחר, אך שונאים את ישראל בגלל כך. לו היו הדברים על עם ישראל נשארים בכתובים, לא הייתה צצה ועולה האנטישמיות. כי מה עצמתם חמישה עשר עד ששה עשר מיליון יהודים בכל העולם לעומת כמה מיליארדים של לא יהודים, אילולא היה העם נראה חריג וסגולתו גדולה לאין שיעור מכמותו. בכל תחומי החיים, תמצא את היהודים יחסית למספרם עולים על כל עם אחר. במדע, ברפואה, בכימיה, בהמצאה ובחקר תולדות העולם, ויש תקופות גם בעושר הָחָמְרִי ולא רק בעושר הרוחני. היכולת של עם מפוזר בעמים, לשמור אמונים לארצו המתוארת בתורה ובדברי משה ובדברי הנביאים, להתאושש מרדיפות והשמדה ולשוה ולכונן מדינה, שבתקופה קצרה הקימה אחד הצבאות החזקים בעולם, וזאת מכורח המציאות להגן על העם הזה ששום אומה לא הצליחה להכחידו. דבר ששמר עלישראל הם דברי משה שאמר: העם לא צריך לפחד משןם עם אחר שיתנכל לו, אבל עליו לפחד מלאבד אמונתו והוא נצטוה: את ה' אלוהיך תירא ואתו תעבד ובשמו תשבע: (ו/יג) לא תלכון אחרי אלוהים אחרים מאלוהי העמים אשר סביבותיכם (ן/יד) כי אמונה זאת היא ששמרה על יחודמ=נו כעם במשך 2000 שנות גלות, ירצה המאמין בה' או לא ירצה מי שאינו מאמין בה', דבר אחד עליו לשאול את עצמו, מה הדבר המקשר אותו לארץ זו ולעם זה, ואיך הוא רואה קשר ואחוה עם אלה שאינן אחיו ומשפחתו ובכל זאת אחים הם לו בעת צרה ומצוקה.

תַמְצִית הָאֱמוּנָה וְעִקָּרָהּ תְּבוּנָה אֵינֶנָּה תְּלוּיָה אֶלָּא רַק בַּהֲבָנָה
הָחָכְמָה בְּיִשְׂרָאֵל עָמוֹק טְמוּנָה וְאוֹזֶן קְשׁוּבָה וּבוֹחֶנֶת כֹּל תְכוּנָה
תְּכוּנוֹת אֶלּוּ מצויות גם במגן דוד וְאָנוּ דְּבֵקִים בֵּהם אַחַת וּלְתָּמִיד
הֱיוּתֶנוּ אֲגֻדָּה אַחַת בְּאֵין מַפְרִיד זֶה נִשְׁקֶנוּ שֶׁכֹּל צַר וְאוֹיֵב מַחֲרִיד
נִשְׁמוֹר עַל אַחְדּוּת בְּכֹל עֵת וּמַצָּב כִּי בְּכֹֹל גְּבוּל וָפֶתַח שָׁם אוֹיֶב נִצָב
לֹא מַבְחִין בֵּין לוֹמֵד תּוֹרָה וְתוֹעֶה אִם נַאֲזִין לִנְאוּם מֹשֶׁה לֹא נִטְעֶה
כִּי תּוֹרַת מֹשֶׁה הִיא הַכּחַֹ הַמלַכֵּד בִּזְכוּת תּוֹרָה זֹאת עַמֶּנוּ חַי וְשׂוֹרֵד